מאת: ליאורה זק
אתמול, בנסיעה משפחתית, חלפנו על פני שלטי החוצות בדרכים ונתקלנו בפרסומת של קניון ארנה. התחלתי לדבר על הנושא ועל המחאה שלנו כנגד השלטים וזכיתי במבטים משועממים ובהנהוני הסכמה עייפים, חוץ מבתי הבוגרת שהתקוממה ואמרה "מה אתן עושות עניין מכל דבר? מה כל כך נורא בזה?"
עד אותו הרגע היה ברור לי שאני סולדת מקיומם של שלטי החוצות האיומים האלו שמכריחים אותי ואת ילדי להיות חשופים לפורנוגרפיה אלימה ופוגענית כלפי נשים, אבל רק באותו הרגע הבנתי עד כמה מכרעת השפעתם. לא רק שהפרסומים האלו מזהמים את המרחב הציבורי אלא שהם מסמנים גבולות, או יותר נכון חוסר גבולות, לגבי מותר ואסור, לגבי מהו ייצוג ראוי ומכבד של אישה: היחס שלנו לפרסומות מעין אלו והתגובה שלנו אליהן היא המדד. העובדה שבתי ורבים כמוה, כבר לא רואים מה לא בסדר בתמונה של אישה- נערה כפותה, שגבר דוחף את פניה לתוך עוגה, מאותתת שאנחנו בבעיה.
איך אנחנו קשורות לנשים שבפרסומת?
הבת שלי לא רק שאינה רואה כרגע את הקשר בינה לבין האשה על השלט או כיצד השפלתה משליכה עליה, היא לא רואה בכלל איפה ההשפלה. אבל אנחנו בתור הורים למודי ניסיון, יודעים שזה שהיא לא רואה עכשיו את ההקשר לא אומר שאין אחד כזה, ברור וישיר מכפי שהיינו רוצים להאמין. בעידן בו אנחנו כבר מודעים להשלכות הקשות של ייצוגים במרחב הציבורי, עידן בו האנורקסיה מפילה קורבנות באופן חסר תקדים, עידן בו ניתוחים פלסטיים הם מתנת יומולדת לבנות 16- ראוי שלא נעלים עין מהאישה על השלט, שידיה קשורות מאחורי גבה ועיניה מכוסות בצעצוע פלסטיק.
רבות אני שומעת את הטענה שבעצם ההתנגדות שלנו לתופעות כאלו, אנחנו מפרסמות אותן ומסייעות למפרסמים עצמם, שאף בונים על התנגדותנו ועל הרעש התקשורתי סביבה. אז נכון, על קניון ארנה שמעו בימים האחרונים בעיקר בגלל פנייתה של ויצ"ו ופנייתנו להסרת השלטים, אבל ההקשר שבו שמעו עליהם הוא בויכוח הציבורי על הלגיטימציה שלהם. זה הפרסום היחיד שראוי שיהיה להם.
ההתנגדות משתלמת
היעדר התנגדות רמה וברורה לתופעה כזו, יקבע אותה כלגיטימית לא רק עבור מפרסמים, אלא עבור החברה בכללותה. שהרי אם המודעה פרושה על שלטי חוצות ואנחנו רואות אותה על בסיס יומי ולא אומרות דבר, כנראה שככה זה וככה זה צריך להיות.
אסור לנו לשתוק כשהמרחב הציבורי הופך למרחב המעודד אלימות, שוביניזם ופדופיליה. העובדה שהשלטים הוסרו ביום שלמחרת מוכיחה ששווה להיאבק.
זרמון- גולדמן טוענים שמדובר בפרויקט אמנותי. אם כך, אבקש שייקחו את האמנות שלהם למרחב בו תהיה לקהל בחירה אם לראות אותה או לא ושלא יכריחו אותי ואת ילדי להיחשף אליה בעל כורחנו. אני אגב ספקנית אם זרמון, גולדמן או מנהלי קניון ארנה היו לוקחים את בנותיהן הרכות לתערוכה שאלו התמונות המוצגות בה, בכדי ללמד אותן על יופייה של אופנה ועל נשגבותה של אמנות.
ליאורה זק היא סמנכ"לית האופנה והסחר של comme il faut
פורסם במקור כטור אורח באתר סלונה
