מאת: לירית

הזוכה היום ה-5 של המשחק היא יעל אלמוג. מזל טוב!

על צילומי חורף 1996

דוגמניות: שלי גפני, ענת הראל ללוק | איפור: מיכל דינר | שיער: ליאור גרין | נעלים: נגשקה | תכשיטים: עמר, שושנים, שיק עתיק | צילום: מירי דוידוביץ' | עיצוב גרפי והפקה: סטודיו רותי קנטור |

שלי גפני וענת הראל. 1996 צילום: מירי דוידוביץ'

שלי גפני צילום: מירי דוידוביץ'

ענת הראל ויגאל קשמה גזרן ומנהל יצור ב-comme il faut דאז

מאת: לירית

הזוכה ביום הרביעי של המשחק- אילנה גרושקא

רונית אלקבץ. צילום: יעל יאירי-אורון

רונית אלקבץ. צילום: יעל יאירי-אורון. הגרביים עם הסנדלים היו פה כבר אז מסתבר

מאת: לירית

הזוכה היום היא מיכל לוי. כמה פרטים על הקטלוג של חורף 2000

עיצוב הקטלוג: סטודיו מיכל גרניט | צילום: שרון דרעי | דוגמנית: מיה ישעיהו ל"אימאג'" | ילדה: עמית ירקוני | סטיילינג: אביטל דרעי | איפור: ג'יזל ל"סקיי" | עוזרת צלמת: עינב שטארק | שיער: יניב זאדה ל"סקיי" | נעלים: "מרי" ת"א | צולם בביתה של קארין צור | תודה לורד מוסנזון, נעמי סנדרסון |

מיה ישעיהו צילום: שרון דרעי

מיה ישעיהו. צילום: שרון דרעי

מיה ישעיהו. צילום: שרון דרעי

כדי להמשיך ולהשתתף במבצע הצטרפו, לחצו על ה"לייק" והשיבו בתגובות.

מאת: לירית

לפני כשבועיים בערך התפרסם ב"דמרקר וויק" טור של ארז עמירן ושמו "הקיץ הזה תלבשי אג'נדה" שהתייחס רובו ככולו ל'קום איל פו' , מבלי לנקוט בשמה. הטור התבסס על פוסט מחודשיים לפני כן בשם "אופנה עם אג'נדה" , גם הוא על חברות אנונימיות.

הפעם צורפה לטור תמונה מקטלוג החומה של 'קום איל פו' כמו עוד שתי תמונות שלא קשורות אלינו. ביקשנו להגיב מעל דפי העיתון אך נאמר לנו כי שמנו לא נאמר במפורש ועל כן הקוראים לא מקשרים את הדברים אלינו, גם אם אי אלו דברים מרמזים לכך. בנוסף מאחר וזה טור אישי, אין חובה בתגובה.

ובכן, הקוראות והקוראים אינם טפשים וכל מי שמכיר מעט את העשייה שלנו קישר יופי.  על כך יעידו, בין השאר, התגובות לפוסט המקורי.
בכל מקרה, זכותו של מר עמירן כמובן לא לסבול אותנו (מילים שלו) , אבל הבחירה שלא לכתוב את שמנו נועדה אך ורק כדי לא לקחת אחריות על הדברים ולא להיות חייב דין וחשבון על העובדות המסולפות והשקריות. תמוה מאד שעורכי דמרקר בחרו לגבות את הטריק הזה.

הנה כמה מן הדברים שנכתבו בפוסט/ טור : "מייצרים בגדים , נגיד בסין, ואחרי שמאות סינים בני שמונה התפנו לארבע שעות השינה המגיעות להם בלילה. תולים את הבגדים בחנות ושולחים קומוניקט שמדבר על "העצמה נשית"  לשניים וחצי עיתונאי האופנה הישראלים. אחר כך מוציאים קטלוג. בקטלוג מצלמים נשים בשיער לבן (כי לצבוע שיער זה כניעה לתכתיבי יופי גבריים) שתוך כדי שהן לובשות בגדים כעורים (כי בגדים יפים הם שעבוד לקודים דכאניים), הן עוצרות לרגע כדי לקיים "שיח פמיניסטי…".

ראשית, אני רוצה לברך את מר עמירן על שהצטרף אלינו והחל למחזר ושנית, זו תגובתנו:

בטורו האחרון מיום 11 ביוני 2010, בחר ארז עמירן לתקוף חברות אופנה שמקדמות אג'נדה חברתית. תמוהה בחירתו שלא לנקוט בשמות חברות האופנה אליהן התייחס, ייתכן כי חשש כי אז ייתפס על טעויותיו ומידת אי הדיוק החמורה שנקט. הקורא/ת לא הייתה צריכה להתמצא בנבכי עולם האופנה בישראל כדי להבין שדבריו התייחסו, כולם או רובם, לחברת 'קום איל פו'. בשונה מהכותב, אנחנו בוחרות להשיב לו ישירות, עם ציון שמו, ולהתחיל ראשית בשאלה- מה מפריע לך, ארז עמירן, בחברות מסחריות שמעזות לנקוט עמדה חברתית ברורה, על כל הסיכון שיש בנקיטת עמדה זו בחברה הישראלית של ימינו?

באשר לאותן טעויות, שיש לקוות שמקריות בלבד, בדבריו: 'קום איל פו' מקפידה שרוב הייצור שלה יהיה מקומי, מרצון לעודד כלכלה מקומית ומתוך התנגדות לייצור שנסמך על ניצול עובדות ועובדים, חלקם קטינים/ות, בעולם השלישי. 'קום איל פו' לא מלבישה אג'נדה של קידום נשים לאחר המצאת ויצירת הקולקציה. אותה תפיסת עולם שלובה ומשתלבת בכל פעילותה של החברה, כולל משלב בניית הקונספט- האופנתי והחברתי גם יחד.

בציניות שאינה במקומה מופיעה בטורו התייחסות לשיערן הלבן של נשים בקטלוגים, כאמור של 'קום איל פו', תוך הערה "כי לצבוע שיער זו כניעה לתכתיבי יופי גבריים". מה חבל כי בחר ללעוג להכרעה הערכית שלנו לשלב נשים בכל הגילאים.. יש לשער כי מידת הציניות שלו מעידה יותר מכל על מידת הפריבילגיה שלו כגבר בחברה שאינו נתון למכבש הלחצים הפועל על נשים, שרבות מהן אכן צובעות את שיערן כי זהו אחד ממרכיבי מיתוס היופי שמטיל עליהן להחביא, בין היתר, את גילן. מעניין לסמן כי דוגמנים בעלי שיער לבן מכונים "סילבר פוקס" ואילו דמותן של נשים שאינן צובעות שיער ומעזות לדגמן אופנה ולא את משכנות גיל הזהב הקרוב, נתפשות כהצהרה קיצונית ושלא במקומה.

באשר להערה על המחירים- כאמור, 'קום איל פו' מייצרת את רוב בגדיה בארץ ומספקת שכר הוגן לענף הטקסטיל המקומי. ייצור מקומי לצד העמידה שלנו על איכויות גבוהות של חומרים ותפירה הן הסיבות למחירים הגבוהים שלנו. חבל שהכותב בחר להסתפק בחלקה המזערי של התמונה- להלן המחירים הגבוהים תחת מעטה כביכול של אכפתיות חברתית, בעודו מתעלם מההקשר החברתי הכולל שבעטיו קיימים מחירים אלה.

הבחירה שלנו להיות חברה, שבין השאר גם מורכבת מנשים בעלות עמדה מופגנת ומוצהרת כלפי אי צדק ועוולות בעולמנו, היא אכן לא טריוויאלית ולא נורמטיבית. לצד היתרונות שיש בנקיטת עמדה כזו (כן, גם רווח כלכלי) ישנן  גם הרבה אמירות כמו- "תעשו אופנה ותשתקו".  ובכן- לא רוצות. אנחנו נמשיך לייצר בארץ, לתרום 10% מהרווחים שלנו למטרות קידום נשים, לחלק 20% מהרווחים בין עובדות החברה ולהשתמש בפלטפורמת הפרסום שלנו לקידום נקודות מבט אלטרנטיביות ואוכלוסיות מודרות. נמשיך לנסות ולהאיר פינות חשוכות באמצעות הקטלוגים שלנו ולדבר על בדים איכותיים, תפירה משובחת, עיצוב עדכני וגם על התנגדותנו למודל היופי בחברה, על פערי השכר במשק ועל כל מה שלטעמנו יכול להפוך את החברה בה אנו חיות לפתוחה, מכבדת ושוויונית יותר.

חברות מסחריות מפרסמות את עצמן כשעל פי רוב לנגד עיניהן שורת הרווח לבדה. העובדה שלקוחותינו מעריכות את העשייה שלנו, מייחסות חשיבות לאופן שבו יוצר הבגד ומוכנות לשלם עליו בהתאם, מוכיחה שאחריות חברתית בעסקים גם משתלמת. ועל כך, לא רק שאיננו מתנצלות, אלא מתגאות.

עודדה ארנון, דבורה הקר ואווי מולכו מתוך הקטלוג "להיות בת" חורף 2005. כל כך קשה לצבוע את השיער? צילום: יעל אילן

לצפייה בתמונות מצילומי הקטלוג "להיות בת" (כולל כאלו שלא פורסמו בקטלוג עצמו)

שקיות ממוחזרות משקי בטון פסולים של comme il faut

מאת: איילת דקל

"מה חסר לך" היה וידאו-ארט שיזמה חברת האופנה "קום איל פו".
צילמנו אותו לפני עשר שנים כמעט, אולי פחות, אבל מי סופר? עכשיו הפרוייקט עלה לרשת.
הרעיון – נשים בכל גיל עונות על השאלה הגדולה אולי מכולן – מה חסר לך.
התשובות מגוונות ומפתיעות.
מה שאחז בלבי יותר מכל דבר אחר, היא העובדה ששלוש מהמשתתפות בפרויקט המקסים הזה, כבר אינן בין החיים.
נעמי סנדרסון המדהימה, יסמין ליפשיץ רבת הפעלים ומלכה מוסנזון, אמה של ורד מוסנזון, חברתי שמאחורי הקונספט. יש משהו מוזר בעיני תמיד בחיוניותו של האדם המת המצולם. העיניים, החיוך בזויות הפה, הנוכחות החסרה וההבנה שהזמן קצר ושאם נעסוק בחסר יטושטש הקיים. בכל רגע בחיים שעליו נעצר, קיים חוסר. המקום הטבעי לו הוא בשיפולי הבטן, בתקווה שמדובר בחוסר זמני. כשנזוז מפה הלאה, לנצח נהייה חסרים לאלו שאוהבים אותנו.

משום מה הצליח המיזם הזה להציף בליבי את סבתי רבקה, עליה השלום. האישה שלימדה אותי אהבת ליפסטיק אדום מה היא, שהעמיקה בליבי את ההערכה לשמלות שיפון פרחוניות, למניקור כל אחר הצהריים על המרפסת, למשחקי רמי סוערים, ולפמיניזם אמיתי שמונע כל הזמן מהחופש לבחור.
סבתא שלי בחרה כל חייה ולכן היא מהווה עבורי עד היום, סימן קריאה מבושם שקורא לי לבחור את חיי ולא לתת להם לעבור כרשימת מטלות. רשימות מבחינתה היו משורבטות רק כשהייתי נשלחת למכולת. חוץ מזה יש לחגוג את החיים כל הזמן.

הקיץ בפתח. הימים ברובם שטופי שמש, הים כחול ובערב מנשבות רוחות קלילות עם ריחות של הבטחה לימים מיוזעים.
מה חסר לי בנקודת הזמן הזו? לא נעצרת על כך.
אל מול החיים השוטפים אותי קדימה, לא החסר הוא שחשוב אלא הקיים.
אם ממש חייבת לענות על כך מוכנה לשרבט רשימת מכולת שתכלול בגד ים חדש, שמלה פרחונית דקיקה וצעיף של משי לימי הערב.

בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר בוואלה! אופנה תחת הכותרת "צום שופינג" צוטטה ויויאן ווסטווד באומרה כי לדעתה יש למחזר בגדים וללבוש בגד בכל וריאציה אפשרית ורק אז לרוץ ולקנות חדש: "אתה יכול ללבוש סוודר הפוך, את יכולה ללבוש את הז'קט של בעלך ועוד כל מיני דברים כדי למחזר בגדים. העצה שלי: אל תקנו בגדים במשך חצי שנה, ואז אם אתם רוצים לקנות משהו אולי אז תבואו אלי…"

באחת התגובות נכתב "לקחה לקום איל פה את הקונספט: קני מעט". (תודה לגולשת ליה) הכוונה היא לקמפיין מ-2008 שנקרא "קני מעט" אליו התלווה המשפט- "בגדים שמלווים אותך לאורך זמן, שווים יותר, הוגנים יותר ואקולוגים יותר."

אל הקטלוג צורף המאמר של ארנה קזין כמה עולה חולצה זולה.

לא ברור, כמובן, אם ווסטווד מכירה את הקמפיין האמור, אך ללא ספק מדובר באותו רעיון של comme il faut מ-2008.

מתוך קמפיין קיץ 2008 של comme il faut