מאת: ד"ר נועה גדי
למה בראשון
פעם אמרה איזו פילוסופית פמיניסטית על דקארט שהוא האיש הטוב והאיש הרע של הפילוסופיה. האיש הטוב – כי הוא גילה לנו את כוחה הרב של חשיבה אינדיבידואלית ביקורתית עצמאית. האיש הרע – כי הוא הציב חומה בין הגוף לנפש או בין החומר לרוח, שלא הצליחו לעבור אותה או לשבור אותה עוד 400 שנה אחריו. וגם היום יש הטוענים שהחומה עוד שם.
הכול התחיל ברגע שדקארט (פילוסוף צרפתי, המאה ה-17) הבין שהחושים מתעתעים. ועל כך אין ויכוח. אז על מה כן יש ויכוח? על כך, שאם אפשר לחוות משהו דרך החושים, כלומר בגוף, ולדעת בו בזמן בשכל משהו אחר ממה שמדווחים לנו החושים … פירוש הדבר שיש הפרדה בין השכל החושב לגוף המרגיש. פירוש הדבר, לפי דקארט, שקיימים בעולם שני סוגי דברים שונים בתכלית זה מזה, למעשה מנוגדים. ואם כך – איך ייתכן שהם פועלים זה על הזה, הגופני והנפשי? איך אפשר לפעול ולנוע באמצעות הרצון או כוח המחשבה? איך זה שחוויה גופנית מייצרת מצב נפשי? האם יש לנו רוח רפאים בתוך הגוף, כמו שדון בבקבוק שמדי פעם משתחרר וממלא משאלות?
ואולי הכול רק גוף או חומר, מערכת עצבים שמעבירה גירויים למוח ונוירונים קופצניים במקום מחשבות, כמיהות, תקוות ואמונות …?
או שמא להפך, החזות החומרית של הדברים אינה אלא פיקציה – ממילא הכול מתכלה, רגע פה וברגע הבא איננו, משתנה וחסר יציבות – ומה שקיים באמת זו דווקא הנפש הערטילאית שאין לה נפח וצורה ואי אפשר למדוד את מה שהיא מכילה?
הרבה גישות והצעות עלו בפילוסופיה בניסיון להתמודד עם הבעיה הממלכדת הזו, להתחכם לה, להעלים אותה, להשתמש בנוירו-פיזיולוגיה, בפסיכולוגיה … ועדיין היא איתנו. האם זו בעיה אמיתית או מדומה? כמה השפעה היתה לה ועודנה על חיינו בהווה, ביומיום? האם המדע באמת יוכל יום אחד לתת תשובה מוחצת למסתורין הגדול של הנפש?
8.8.2010 20:00 COMME IL FAUT CAFE בבית בנמל, האנגר 26 נמל ת"א. בירה וקאוה ב-10 ש"ח
תקציר המפגש הקודם:
בספר של מילן על פו הדוב, יש אפיזודה בה פו מדווח לאיה שאיבד את הזנב. איה שהוא כידוע איטי מתקשה להאמין ומנסה לברר אם אמנם כך. פו אומר משפט שנשמע כמו סוג של פרפראזה על ה"יש שינו, האין איננו" של פרמינידס: 'זנב או שהוא ישנו או שהוא איננו. אי אפשר לטעות בעניין הזה'. והוא צודק.
כולנו מתנהלים על יסוד ההבנה או ההנחה הבסיסית ביותר בין 'יש' ו'אין' שמקבלת המון מובנים באינספור הקשרים ביומיום: יש/אין אהבה או חברות, יש/אין חמאה על הלחם, יש/אין דירה, יש/אין מחלה … בעצם כל דבר או מרכיב בחיינו, פיזי או מנטלי, אנו מתייחסים אליו כ'ישנו' או 'איננו'.
עכשיו, ברור לכולנו, לפי היגיון פשוט, שה'ישנו' קודם ל'איננו'. שבעצם אין מה לומר על ה'אין' אלא במחשבה על ה'יש', ואז נגלה כמה אנו קשורים ל'יש', כמה חשוב לנו ה'יש', כמה חשוב לנו להיות ושיהיה לנו. החיים כולם נסבים סביב העיסוק במה יש ומה עוד אפשר לנכס. מרגע שיש לנו משהו (שמלה, פיסת אדמה, חוזה עבודה, אמונה), כמה קשה לנו לתפוס איך היה קודם, לפני שהיה לנו … כמה קשה לתפוס מה יהיה כשלא נהיה …
"לפני שנולדתי, לפני שהייתי אצלך בלב, שתקתי לעצמי, בלתי נראית, באוויר, הייתי כלום". הציטוט הזה לקוח מפיה של ילדה בת 6 וקצת שהסבירה לאמה איפה היא 'היתה' לפני שבאה לעולם. ומה שמעניין במשפט שלה הוא השילוב הבלתי אפשרי מבחינה הגיונית (שעדיין אפשרי בתוך ראש של ילדה – זוכרים את אליס?) של המודעות לעצם ההבחנה בין 'יש' ו'אין', ויחד זאת הפרדוכס של גם הייתי וגם איני, אני אוויר וכלום אבל בכל זאת 'אני', בראש של ילדה המתקשה להבין איך זה שפעם היא לא היתה.
אבל בתפיסה שהצגתי לכם בשיחה הקודמת, הראש של ילדה רק מציג בצורה יותר מפורשת ונקייה את השאלות ששמנו בצד כי הן יותר מדי טורדות מנוחה, כי החיים קצרים והמלאכה מרובה, כי יש לנו מלא סידורים … אבל עכשיו אנחנו עוצרים וחושבים. מה זה הדבר הזה שאנחנו מנהלים בתוכו את כל הסידורים? על מה בדיוק אנחנו מנהלים מאבקים ועימותים ומתווכחים למוות (תרתי משמע) לפעמים?
ומעניין, שגם השיחה שלנו, שהתחילה עם הספק לגבי היכולת שלנו לתפוס מה 'יש' – מה שקוראים לו לפעמים בשפה הפילוסופית 'ההוויה', מה שקראתם/ן לו 'השלכה סובייקטיבית', ועבר דרך מה שעובר בראש של הנמלה ו'מוח בפורמלין', הסתיים בשאלה מה בין העמדה הישראלית לפלסטינית בעניין הסכסוך.
כשניסינו לברר מה המשמעות הלוגית של האמירה של פרמינידס, התברר שחשיבה פילוסופית יכולה להוביל למסקנות מנוגדות לחוויה שלנו ביומיום או לניסיון החיים. אם זה המצב, במה היא מועילה?
גם בזמנו של פרמינידס, נאמר לו שהטענות שלו מגוחכות. פרמינידס השיב, כי הוא מבדיל בין מה ש'נראה' באמצעות החושים, המדווחים על תזוזות ושינויים, לבין מה ש'אמיתי', אותו לא רואים או מרגישים בהכרח ואפילו לא ניתן להוכיח, כמו למשל המשפט 'קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם' (ומי יודע, אולי באי-שם הם דווקא נפגשים ומחככים קצוות בהנאה …).
אפשר לומר שהשיח הפילוסופי לדורותיו מתחיל מן ההבחנה הזו בין תופעה לממשות, מן ההכרה שיש דברים שלא נתפסים בחושים שלנו, שעל-פיהם מתנהלים חיינו רוב הזמן ושעליהם נשען גם המדע האמפירי, שעל הדברים האלה חושבים במעבדה של השכל, ומי יודע אם השכל הזה באמת פועל על דעת עצמו, או יש מישהו או משהו שמפעיל אותו … ומה שבטוח, כך או כך, אין שום דרך לברר זאת עד הסוף.
אז מה עושים כשהאמת של היגיון צרוף (כמו זה של פרמינידס) מתנגשת עם מה שאומרים לכם החושים, העובדות הפיזיקליות? ובנקודה זו התחלנו להתווכח מהן ה'עובדות' והאם יש דרך חד-משמעית לברר מידות של שולחן או מצב הנדסי של בניין או תפיסה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני או לגבי כל פיסת מציאות, ובמה זה שונה מן הניסיון לברר מה טיבו של האל או מה זו אהבה.
כך אנו מגיעים לוויכוח הגדול בפילוסופיה, שלא לגמרי נסתיים עד היום, למרות כמה ניסיונות לטעון שהמדע פתר או בדרך לפתור שאלות שהמטאפיזיקה עסקה בהן רק בגלל קוצר ידיעה. הוויכוח בין המטריאליסטים לאידיאליסטים, בין אנשי החומר לאנשי הרוח או האידיאות או המושגים, בין אלה שמאמינים שכל מה שיש זה מה שניתן לתצפית וניסוי לבין אלה שמאמינים כי יש דברים שקיימים מעבר לניסיון החושים.
למשל דקארט, הפילוסוף בן המאה ה-17, שהוריש לנו שתי בעיות קשות בנות מאות שנים, מתוך החיפוש שלו אחר האמת, מתוך הרצון שלו לבסס ידיעה ודאית על העולם: בעיית הספקנות ובעיית גוף-נפש. מדקארט למדנו שאין דרך להבדיל בין חלום לערות באמצעות החושים – כי זה מרגיש כמו במציאות כל עוד החלום נמשך. גרוע מזה, יש אפשרות שגם השכל, שיכול לחשוב דברים בלי קשר לחוויה החושית, בלי קשר למציאות פיזית, בעצם נשלט על ידי גורם מבחוץ … אז מה נשאר כעוגן לאמת? דקארט הגיע למסקנה שאי אפשר להטיל ספק בעובדה שנעשית פעולה של הטלת ספק! אז הוא קבע: 'אני חושב משמע אני קיים'. אי אפשר להטיל ספק בזה שקיים משהו שחושב שיש ספק. תרגיל יפה, אבל בעייתי, כי עכשיו לא ברור איך הגוף מתחבר לשכל החושב. ועל כך נשוחח במפגש הבא.
