בית בנמל

נשים שקופות

מאת: לירון אוחנה

אני נחושה בדעתי שמשהו בדרך שבה אנחנו קונים צריך להשתנות. ושלא תבינו אותי לא נכון, קניות זה כיף, מי כמוני יודעת, אלה שאחרי שטיילתי וחקרתי סופר מרקט, רשתות שיווק גדולות, ובייחוד קניונים, בלטה לי העובדה שמרחבים אלו מעצבים בקפידה מציאות אינסופית שמציעה לנו עוד ועוד אפשרויות רכישה: אמנם לא ממש נחוצות, אמנם לא תמיד באיכות גבוהה או במחיר הוגן, אבל תמיד כל כך מפתות.

מה שמעניין אותי בעולם הצרכני התאגידי, הממותג, האונברסלי הזה זה המציאות הפקטיבית, האשליה הנוצצת שעולם הזה מצליח לייצר לנו. כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא קונה רק בגד, או זוג נעלים או עוד בושם, התחושה היא שבתוך שקית הקניות מחכים לי בעצם אושר, אהבה, יופי, נעורים.. מעצב חלונות ראווה שדיברתי איתו במחקר שלי לפרויקט אמר זאת באופן המדויק ביותר: "התפקיד שלי הוא בכלל לא למכור בגדים" הוא הסביר לי אז, בפשטות ברורה וחדה "התפקיד שלי הוא למכור תדמית, למכור חלום".

לאורך הפרויקט שלי בדקתי האם העולם הצרכני מסוגל להשאיר בצד את החלום הנוצץ שהוא מוכר לנו, וליישר עיניים אל המציאות כפי שהיא? האם יש מרחב מחייה גם להשמנה, להזדקנות ולפגמים?

חשוב היה לי לטפל בנושא שחברות אופנה מתעלמות מהאמת שלו כמעט לחלוטין- גוף נשי מציאותי.

הפאנלים שייצרתי משקפים קווי מתאר של נשים אמיתיות: נערה מלאה בגיל שש עשרה, אישה בוגרת שעברה לידות וניתוחים, ואפילו דיוקן עצמי שלי- אישה צעירה עם מידות גוף ממוצעות.  פאנלים אלו נלבשים על בובות חלון הראווה כמו אריזות פלסטיק שקופות ומטרתם כפולה- גם להראות את ההבדל שבין דימויי הגוף שמציעה תרבות הצריכה לבין גוף אמיתי, וגם להראות ללקוחה המסתכלת בחלון הראווה איך יראה הבגד המוצג שם על גוף אמיתי. גוף שהשמין והרזה כמו זה שלה, גוף שעבר לידות וניתוחים, אולי כמוה, לאפשר לקונה להזדהות עם הגוף שמשתקף אליה מחלון הראווה, לתת לה להרגיש שעיצוב הבגד נעשה בשבילה ועבורה, לא בשביל משהיא אחרת שהיא לעולם לא תהיה. המוצר מגיע בצורת ערכה, נגיש וקל להרכבה ומהווה הצעה קונקרטית למעצבי אופנה שמוכנים, לצד בובות חלון הראווה המוכרות, להראות ללקוחה שלהם גם אלטרנטיבה. להעמיד לצד הפנטזיה, גם את המציאות.

מציאות מול פנטזיה. העבודה של לירון אוחנה בחלון הראווה של קום איל פו

שופינג זה לא דבר רע, בסופו של יום כולנו צרכנים, שקונים מתוך צורך וגם מתוך הנאה.. אבל נדמה לי שבפרויקט הזה אני בעצם שואלת אתכם, וגם את עצמי האם אנחנו מסוגלים להמשיך ולקנות,  פשוט באופן קצת אחר?

העבודה היא פרויקט גמר בהנחיית זיויה קיי במחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל והוצגה בתערוכת סוף השנה האחרונה

העבודה תוצג עד סוף החודש  בחנות comme il faut בבית בנמל, האנגר 26, נמל ת"א

למה בראשון- לקראת מפגש שלישי בנושא גוף ונפש- 8.8 בשמונה

מאת: ד"ר נועה גדי

למה בראשון

פעם אמרה איזו פילוסופית פמיניסטית על דקארט שהוא האיש הטוב והאיש הרע של הפילוסופיה. האיש הטוב – כי הוא גילה לנו את כוחה הרב של חשיבה אינדיבידואלית ביקורתית עצמאית. האיש הרע – כי הוא הציב חומה בין הגוף לנפש או בין החומר לרוח, שלא הצליחו לעבור אותה או לשבור אותה עוד 400 שנה אחריו. וגם היום יש הטוענים שהחומה עוד שם.
הכול התחיל ברגע שדקארט (פילוסוף צרפתי, המאה ה-17) הבין שהחושים מתעתעים. ועל כך אין ויכוח. אז על מה כן יש ויכוח? על כך, שאם אפשר לחוות משהו דרך החושים, כלומר בגוף, ולדעת בו בזמן בשכל משהו אחר ממה שמדווחים לנו החושים … פירוש הדבר שיש הפרדה בין השכל החושב לגוף המרגיש. פירוש הדבר, לפי דקארט, שקיימים בעולם שני סוגי דברים שונים בתכלית זה מזה, למעשה מנוגדים. ואם כך – איך ייתכן שהם פועלים זה על הזה, הגופני והנפשי? איך אפשר לפעול ולנוע באמצעות הרצון או כוח המחשבה? איך זה שחוויה גופנית מייצרת מצב נפשי? האם יש לנו רוח רפאים בתוך הגוף, כמו שדון בבקבוק שמדי פעם משתחרר וממלא משאלות?
ואולי הכול רק גוף או חומר, מערכת עצבים שמעבירה גירויים למוח ונוירונים קופצניים במקום מחשבות, כמיהות, תקוות ואמונות …?
או שמא להפך, החזות החומרית של הדברים אינה אלא פיקציה – ממילא הכול מתכלה, רגע פה וברגע הבא איננו, משתנה וחסר יציבות – ומה שקיים באמת זו דווקא הנפש הערטילאית שאין לה נפח וצורה ואי אפשר למדוד את מה שהיא מכילה?
הרבה גישות והצעות עלו בפילוסופיה בניסיון להתמודד עם הבעיה הממלכדת הזו, להתחכם לה, להעלים אותה, להשתמש בנוירו-פיזיולוגיה, בפסיכולוגיה … ועדיין היא איתנו. האם זו בעיה אמיתית או מדומה? כמה השפעה היתה לה ועודנה על חיינו בהווה, ביומיום? האם המדע באמת יוכל יום אחד לתת תשובה מוחצת למסתורין הגדול של הנפש?

8.8.2010 20:00  COMME IL FAUT CAFE בבית בנמל, האנגר 26 נמל ת"א. בירה וקאוה ב-10 ש"ח

תקציר המפגש הקודם:

בספר של מילן על פו הדוב, יש אפיזודה בה פו מדווח לאיה שאיבד את הזנב. איה שהוא כידוע איטי מתקשה להאמין ומנסה לברר אם אמנם כך. פו אומר משפט שנשמע כמו סוג של פרפראזה על ה"יש שינו, האין איננו" של פרמינידס: 'זנב או שהוא ישנו או שהוא איננו. אי אפשר לטעות בעניין הזה'. והוא צודק.
כולנו מתנהלים על יסוד ההבנה או ההנחה הבסיסית ביותר בין 'יש' ו'אין' שמקבלת המון מובנים באינספור הקשרים ביומיום: יש/אין אהבה או חברות, יש/אין חמאה על הלחם, יש/אין דירה, יש/אין מחלה … בעצם כל דבר או מרכיב בחיינו, פיזי או מנטלי, אנו מתייחסים אליו כ'ישנו' או 'איננו'.
עכשיו, ברור לכולנו, לפי היגיון פשוט, שה'ישנו' קודם ל'איננו'. שבעצם אין מה לומר על ה'אין' אלא במחשבה על ה'יש', ואז נגלה כמה אנו קשורים ל'יש', כמה חשוב לנו ה'יש', כמה חשוב לנו להיות ושיהיה לנו. החיים כולם נסבים סביב העיסוק במה יש ומה עוד אפשר לנכס. מרגע שיש לנו משהו (שמלה, פיסת אדמה, חוזה עבודה, אמונה), כמה קשה לנו לתפוס איך היה קודם, לפני שהיה לנו … כמה קשה לתפוס מה יהיה כשלא נהיה …
"לפני שנולדתי, לפני שהייתי אצלך בלב, שתקתי לעצמי, בלתי נראית, באוויר, הייתי כלום". הציטוט הזה לקוח מפיה של ילדה בת 6 וקצת שהסבירה לאמה איפה היא 'היתה' לפני שבאה לעולם. ומה שמעניין במשפט שלה הוא השילוב הבלתי אפשרי מבחינה הגיונית (שעדיין אפשרי בתוך ראש של ילדה – זוכרים את אליס?) של המודעות לעצם ההבחנה בין 'יש' ו'אין', ויחד זאת הפרדוכס של גם הייתי וגם איני, אני אוויר וכלום אבל בכל זאת 'אני', בראש של ילדה המתקשה להבין איך זה שפעם היא לא היתה.
אבל בתפיסה שהצגתי לכם בשיחה הקודמת, הראש של ילדה רק מציג בצורה יותר מפורשת ונקייה את השאלות ששמנו בצד כי הן יותר מדי טורדות מנוחה, כי החיים קצרים והמלאכה מרובה, כי יש לנו מלא סידורים … אבל עכשיו אנחנו עוצרים וחושבים. מה זה הדבר הזה שאנחנו מנהלים בתוכו את כל הסידורים? על מה בדיוק אנחנו מנהלים מאבקים ועימותים ומתווכחים למוות (תרתי משמע) לפעמים?
ומעניין, שגם השיחה שלנו, שהתחילה עם הספק לגבי היכולת שלנו לתפוס מה 'יש' – מה שקוראים לו לפעמים בשפה הפילוסופית 'ההוויה', מה שקראתם/ן לו 'השלכה סובייקטיבית', ועבר דרך מה שעובר בראש של הנמלה ו'מוח בפורמלין', הסתיים בשאלה מה בין העמדה הישראלית לפלסטינית בעניין הסכסוך.
כשניסינו לברר מה המשמעות הלוגית של האמירה של פרמינידס, התברר שחשיבה פילוסופית יכולה להוביל למסקנות מנוגדות לחוויה שלנו ביומיום או לניסיון החיים. אם זה המצב, במה היא מועילה?
גם בזמנו של פרמינידס, נאמר לו שהטענות שלו מגוחכות. פרמינידס השיב, כי הוא מבדיל בין מה ש'נראה' באמצעות החושים, המדווחים על תזוזות ושינויים, לבין מה ש'אמיתי', אותו לא רואים או מרגישים בהכרח ואפילו לא ניתן להוכיח, כמו למשל המשפט 'קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם' (ומי יודע, אולי באי-שם הם דווקא נפגשים ומחככים קצוות בהנאה …).
אפשר לומר שהשיח הפילוסופי לדורותיו מתחיל מן ההבחנה הזו בין תופעה לממשות, מן ההכרה שיש דברים שלא נתפסים בחושים שלנו, שעל-פיהם מתנהלים חיינו רוב הזמן ושעליהם נשען גם המדע האמפירי, שעל הדברים האלה חושבים במעבדה של השכל, ומי יודע אם השכל הזה באמת פועל על דעת עצמו, או יש מישהו או משהו שמפעיל אותו … ומה שבטוח, כך או כך, אין שום דרך לברר זאת עד הסוף.
אז מה עושים כשהאמת של היגיון צרוף (כמו זה של פרמינידס) מתנגשת עם מה שאומרים לכם החושים, העובדות הפיזיקליות? ובנקודה זו התחלנו להתווכח מהן ה'עובדות' והאם יש דרך חד-משמעית לברר מידות של שולחן או מצב הנדסי של בניין או תפיסה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני או לגבי כל פיסת מציאות, ובמה זה שונה מן הניסיון לברר מה טיבו של האל או מה זו אהבה.
כך אנו מגיעים לוויכוח הגדול בפילוסופיה, שלא לגמרי נסתיים עד היום, למרות כמה ניסיונות לטעון שהמדע פתר או בדרך לפתור שאלות שהמטאפיזיקה עסקה בהן רק בגלל קוצר ידיעה. הוויכוח בין המטריאליסטים לאידיאליסטים, בין אנשי החומר לאנשי הרוח או האידיאות או המושגים, בין אלה שמאמינים שכל מה שיש זה מה שניתן לתצפית וניסוי לבין אלה שמאמינים כי יש דברים שקיימים מעבר לניסיון החושים.
למשל דקארט, הפילוסוף בן המאה ה-17, שהוריש לנו שתי בעיות קשות בנות מאות שנים, מתוך החיפוש שלו אחר האמת, מתוך הרצון שלו לבסס ידיעה ודאית על העולם: בעיית הספקנות ובעיית גוף-נפש. מדקארט למדנו שאין דרך להבדיל בין חלום לערות באמצעות החושים – כי זה מרגיש כמו במציאות כל עוד החלום נמשך. גרוע מזה, יש אפשרות שגם השכל, שיכול לחשוב דברים בלי קשר לחוויה החושית, בלי קשר למציאות פיזית, בעצם נשלט על ידי גורם מבחוץ … אז מה נשאר כעוגן לאמת? דקארט הגיע למסקנה שאי אפשר להטיל ספק בעובדה שנעשית פעולה של הטלת ספק! אז הוא קבע: 'אני חושב משמע אני קיים'. אי אפשר להטיל ספק בזה שקיים משהו שחושב שיש ספק. תרגיל יפה, אבל בעייתי, כי עכשיו לא ברור איך הגוף מתחבר לשכל החושב. ועל כך נשוחח במפגש הבא.

למה בראשון- מה יש?

מאת: דר' נועה גדי

המפגש הקרוב של למה בראשון יערך ב-18.7.2010 19:00 ויעסוק בשאלה הפילוסופית מה יש?

לפני 2,500 שנה קבע פרמינידס היווני 'היש ישנו, האין איננו' והגדיר בהינף משפט, שרק נשמע טריביאלי, את טיבה של התפיסה האנושית ואת מוגבלותה הבסיסית. "לפני שנולדתי, לפני שהייתי אצלך בלב, שתקתי לעצמי, בלתי נראית, באוויר, הייתי כלום". מי אמרה את המשפט הזה ואיך זה קשור לפרמינידס ולשאלת היש בפילוסופיה?

לאלו שלא היו (איך זה קרה?) – תזכורת למפגש הראשון (6.6.10):

בשביל להיכנס לשיחה פילוסופית אפשר פחות או יותר להסתדר עם אוצר המלים המוכר אבל צריך לאמץ את הגישה של אליס בת ה-10, הדמות הספרותית של לואיס קרול, שנפלה למחילה של ארנבון. קרול אפיין את אליס שלו כך: "מלאת אמון, מוכנה לקבל את הבלתי-אפשרי הפרוע ביותר … סקרנית – בסקרנות עזה, ומתוך שמחת חיים להוטה … שאנו זוכים בה רק בשעות הילדות המאושרות, כאשר הכול חדש ויפה, וכאשר החטא והצער אינם אלא שמות בלבד – מלים ריקות שאין להן מובן".

אנחנו כה חסרי אמון בבגרותנו (לכאורה כי אנו למודי ניסיון ואכזבה) ואין בנו עוד סקרנות, ואנו נשענים ביתר שאת על המוכר והמובן מאליו. ומבחינה זו, אנחנו סתם 'מאמינים' ולא חושבים. לאליס גישה פילוסופית כי היא פתוחה לאפשרויות ולא מקובעת. החלום שלה הוא כמובן מסע פנימה, לעולם המושגים והדימויים שיש לנו על העולם. לכן ה'מטריקס' נפתח, למעשה, בהזמנה ליפול אל תוך 'מחילת הארנבון'. כי מהי הסיטואציה של המטריקס אם לא הגילוי שהמציאות אינה מה שהיא נראית. זו נקודת הפתיחה לפילוסופיה. הניסיון לראות ולהבין אל מעבר למה שנראה לעין.

אם המציאות היא אולי אחרת ממה שהיא נתפסת או נחווית אז איך אפשר לדעת משהו בכלל אודות העולם? אולי הכול רק קיים בתפיסה? ממילא מקובל לטעון היום שהכול עניין של תפיסה, ותפיסה היא עניין יחסותי וסובייקטיבי. אז מה זו תפיסה? ואיך היא משנה עבורנו את המציאות: הלוא מה שהיה שם קודם, ישנו גם כעת, אבל לפתע הוא מצטייר אחרת … כיצד?

כך הגענו לבעיית הספקנות ולטענה של הכומר האירי ג'ורג' ברקלי (מאה 17) כי אנו חיים בעולם של תפיסות שמעבר לו – כלום. עולם החומר לא קיים בעצם, כי אי אפשר להפריד בין תפיסות לדברים שאותם תופסים, וכולם רק חווים את התפיסות של עצמם, ולכן יש רק תפיסות.

'אז מה עם האמת' נזרקה השאלה לחלל האוויר יותר מפעם אחת, ' מוותרים עליה'? לא בהכרח, אבל מאתגרים את עצם המושג 'אמת', שכולנו דבקים בו מבלי לבחון מקרוב את כל הקשיים שנערמים בדרך לקביעת האמת. ועל כך בשיחה נפרדת.

לפרטים נוספים על ימי ראשון בבית בנמל

על פרידות ואמנות- "געגוע"

מאת: דנה גילרמן

זהו מדור על פרידה. האישה, שיושבת על המיטה, לכודה בחדר קטן (אולי תא בבית סוהר קונקרטי, אולי תא נפשי), מגלמת באופן השלם ביותר את המונח ‘פרידה’. נדמה שהדמות הזו, בציור של רקפת וינר עומר, חווה ברגע זה את אימת הפרידה, את התמהון על מה שאירע, ונמצאת רגע לפני הקשה ביותר: תחילת הגעגוע.

עבודה של רקפת ויינר עומר שתוצג בתערוכה "געגוע"

זוהי אחת מהעבודות בתערוכה הקבוצתית "געגוע" (אותה אני אוצרת), שתיפתח במתחם בית בנמל ב-17.6. בחרתי אותה לפני כמה ימים בגלריה שי אריה, מתוך קבוצה גדולה של עבודות של האמנית. המבט שלי נדד שוב ושוב לכיוונה ויחד עם זאת הזכרתי לעצמי: הציור השחור לבן, מלא הבדידות, ממש לא נכון לקונספט של התערוכה. זו תערוכה שרוצה להיות מעודנת וצבעונית, מרוככת, אולי גם מרוחקת.
אבל היה בה משהו מכמיר לב שלא מניח. היא ישבה לה שם על מיטה, פניה מישירות מבט, עיניה פעורות. איך אפשר להגדיר את המבט הזה? מבט תמים, ילדותי, כזה שמזכיר את הנשים בציוריו של יוסל ברגנר, ואת הדמויות הנאיוויות מעט, פעורות העיניים, של הצייר אליהו אריק בוקובזה. מעין טריק כזה שנועד לעורר אמפתיה: כמו תינוקות בעלי עיניים גדולות ששובים את לב הוריהם.

בחלונות הקטנים שבצידי הדמות נראים שני איקסים שמזכירים מטוסים, אולי מרמזים על עזיבה. אך אלו גם נראים כשני חלונות בצינוק שבו כלואות כל המחשבות הקשות, האובססיביות, שהן מנת חלקה של פרידה. יש בה את המריחות השחורות של השמים הדכאוניים, שמזכירים מעט את שמי ואן גוך הקודרים והדמות הזו, איך אפשר לתאר את הדמות הזו? הדמות הזו היא כל אחת מאיתנו ברגע מסוים.

פורסם במקור בבלוג של דנה גילרמן בסלונה.

ביום חמישי הקרוב ה-17.6 20:00 תפתח תערוכה שאצרה דנה גילרמן בבית בנמל- "געגוע".

משתתפים: מיכל נאמן, רעות פרסטר, ליאב מזרחי חן שיש, טליה טוקטלי, ארז ישראלי, דני יהב בראון, נלי אגסי,  אירית חמו ודנה גילרמן, אוצרת התערוכה.

עבודה של דני יהב בראון מתוך "געגוע"

שעות פתיחת בית בנמל: בימים א'-ה' 10:00 – 23:00  בימי  ו' 10:00 – 16:30  ביום שבת 11:00 – 23:00

ראו זאת כהזמנה אישית

לפרטים נוספים באתר

מעצבות עתיד

מאת: לירית

חברת התכשיטים רויאליטי נרתמה לטובת האיגוד לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וחיברה מעצבות ומעצבים שלה עם סלבריטאיות. ביניהן ניתן היה למצוא את נינט טייב, ציפי לבני, לימור לבנת, שחר פאר, חנה לסלאו, יולי תמיר, מירי בוהדנה, סיוון רהב מאיר, יונה אליאן, עינת ארליך, מסקי שבירו, יבגניה דודינה, צרויה שלו, יונית לוי, אתי רוטר, מירי בוהדנה, לוסי אהריש, מרב מיכאלי וטלי ליפקין שחק. הנשים שלקחו חלק בפרויקט עיצבו יחד עם המעצבות של "רויאלטי" תכשיט מזהב, אבני חן ויהלומים הועמדו למכירה פומבית באירוע שנערך ב-9.6. כל ההכנסות מהאירוע הוקדשו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

התכשיטים יצאו מרשימים ביותר והוצגו במשך יומיים בטרם נמכרו, אצלנו ב-comme il faut בבית בנמל. הנה כמה תמונות:

מעצבות עתיד- יומיים לפני המכירה בנמל

מסקי שבירו, לימור לבנת ועינת ארליך מעצבות עתיד

ציפי לבני, אתי רוטר ויונית לוי

פילו-למה

מאת: דר' נועה גדי

'למה?' היא השאלה שמניעה אותנו לדעת, מילדות.

אז איך זה שאנחנו שוכחים לשאול בבגרות?

אולי בגלל ש'למה' היא שאלה מטרידה ואולי בגלל שלא תמיד ברורה התשובה.

ואולי בגלל שכבר מוכרת השיטה ותמיד יש איזו רפליקה מן המוכן.

בפילוסופיה זה לא קיים.

בכל רגע נתון אני יכול/ה להציב את השאלה, לערער על השיטה, לדחות את הרפליקה ולהתחיל לחשוב לבד.

לחשוב על המילים, על החיבורים בינן לבין רעיונות, על החיבור בין רעיונות שונים או בין רעיון למציאות. אני יכול/ה להוסיף מילים כדי לתאר מחשבות חדשות שהבאתי לעולם.

אמנם מילים הן בשימוש אצל כולם/ן, ורעיונות יש למכביר בעולם, אבל כמה קשה לפעמים להבין מה באמת עומד מאחורי המילים והרעיונות וכיצד הם מתקשרים לדברים שמעסיקים אותנו בחיים.

פילוסופיה עוסקת בחיים.

לא במתכונים או במרשמים, לאו דווקא בפרטים, לא בהכרח במטרות ויעדים, לא תמיד בסיטואציה ספציפית, אלא במשמעויות של הדברים וגם בפער שמתגלה לפעמים בין המחשבה לבין הדבר שנמצא שם באמת.

אילו דברים? השיפוטים שאנו מפעילים (מה טוב, מה נכון, מה יפה), ההבחנות שאנחנו מבחינים בין אמיתי ומדומה, בין חלום למציאות, בין סיבה למקריות, בין נפש לגוף, בין נשי לגברי, אפילו עצם המילים שאנו משתמשים בהן כדי לשפוט ולהבחין …

כדי לנהל שיחה פילוסופית – צריך רק להסכים לשאול, לתהות, ולהבין שלא הכול ניתן לדעת. אין תשובה אחת, ויש צורות שונות לחשוב או להתפלסף. ולמה להתפלסף? סוקרטס, ראשון המתפלספים במערב, אמר שלא שווה לחיות בלי לבחון את החיים … פילוסופיה בעצם עוסקת בחיים.

ה'מטריקס' הוא אחד הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים. למה? מעבר לאפקטים הקולנועיים המסעירים ולעלילה הסבוכה, הוא מציג שאלה שרבים מתלבטים בה בעצם מבלי לקרוא לה כך. הגיבור של המטריקס, ניאו, הוא אדם מן השורה שלא יודע מהו המטריקס ולא יודע כי יש מטריקס, אבל יודע שיש משהו שהוא לא יודע … ופתאום הצופה, שהיה כמו ניאו תמים, יוצא/ת מן הסרט חשדן/ית מתמיד: יכול להיות שגם אני במטריקס…? יכול להיות שגם אני לא יודע/ת את כל מה שחשבתי שאני יודע/ת?

השאלה 'מהו המטריקס' היא בעצם שאלה על העולם, וברגע ששאלנו אותה, שמנו בצד את התשובות המוכרות והנוחות, הנשלפות מבלי לחשוב, ונכנסנו לסחרחרת של שאלות על משמעות הקיום, על גוף ונפש, על ההבדל בין חלום למציאות, על כוחה של אמונה פנימית, על עצם היכולת שלנו בכלל לדעת משהו …

המפגש הראשון, 'למה בראשון' יתקיים ביום ראשון ה 6/6/10 בשעה 20:00 בבית בנמל

ב- COMME IL FAUT CAFE, האנגר 26, נמל ת"א.

למה בראשון ב-COMME IL FAUT CAFE

למה בראשון. מפגש ראשון עם דר' נועה גדי 6.6.2010. צילום: מיכה קמינר

המפגש הבא יתקיים ב-18.7.2010 ויעסוק ב"מה יש?" אחת השאלות הכי שגורות בשפת יומיום, ותמיד בניגוד אל מה שאין. אבל אם פרמינידס צדק, כשקבע לפני 2,500 שנה: 'היש ישנו, האין איננו', למה בדיוק הוא התכוון, ולמה אנחנו ממשיכים עד היום להתווכח על האמת כי לא ברור מה זה ה'יש'?

לפרטים נוספים באתר

הוגן לקנות מעסקי נשים

מאת: דורית אברמוביץ'

מדי שנה מתפרסמים נתונים, שכב ר רחוקים מלהפתיע, על אפליית נשים בעבודה ועל מידורן בעיקר לעבודות שירותים ודחיפתן אל התחתית העבה של שוק התעסוקה. על פי נתוני מרכז אדווה, נשים מהוות כמחצית מכוח העבודה האזרחי, אך שכרן החודשי הממוצע עומד על 60.4  אחוז משכר הגברים, ושכרן השעתי עומד על 79 אחוז משכרם של גברים. וכדי להימנע מראש מטענות כאילו מצבן של נשים עובדות משתפר, יש להדגיש כי נהפוך הוא, מצבנו הולך ומתדרדר. להלן, על פי נתוני מרכז אדווה, בשנת 2007 ההכנסה הממוצעת לשעה של נשים שכירות עמדה על 84 אחוז משכר הגברים השכירים (לעומת 79 אחוז כיום), וההכנסה החודשית הממוצעת של נשים שכירות עמדה על 64 אחוז משכר הגברים השכירים (לעומת 60.4 אחוז כיום).

עם נתונים כה חמורים שמעידים על היותן של נשים מיעוט פוליטי-כלכלי-מעמדי, ועם ההבנה כי נשים אינן רק מגדר אלא קודם ולפני הכל מעמד, מתבקשת מאתנו סולידאריות רחבה, שאחד מביטוייה הוא רכישה מעסקי נשים בלבד.
אחוזים הולכים וגדלים של נשים, שמודרות משוק התעסוקה- שהשתכרו על פי או מתחת לשכר מינימום; פוטרו בשל הריונן; עברו את גיל 40 ועל כן לא מתקבלות כמעט לאף עבודה; חיות בפריפריה הגיאוגרפית-פוליטית ונטולות נגישות למקומות תעסוקה;  צריכות לעמול בגידול ילדיהן ללא תמורה בשכר ובה בעת להיטלטל בדרכים כדי להשתכר אך בה בעת לשלם למטפלת ולגנים את כל שכרן; עובדות במשרות שעתיות וזמניות ו/או דרך חברות קבלן; נפגעות מהטרדה מינית במקום עבודתן- רבות מכל אלה מקימות לעצמן עסקים זעירים כדי לממש את כישוריהן שאינם מוערכים ו/או מתוגמלים כלכלית בשוק תעסוקה שמנוהל על ידי גברים.

אלפי עסקים זעירים מוקמים ברחבי ישראל, ארגוני נשים שמומחים בהתעצמות כלכלית מציעים קורסים, השתלמויות, קואופרטיבים וחממות לנשים בעלות עסקים זעירים, חנויות 'אחותי-סחר הוגן' נפתחות ומציעות מגוון עצום של מוצרים ידידותיים לסביבה ואיכותיים פרי ידיהן של יצרניות מכל רחבי המדינה, כל שנותר הוא לנו הצרכניות והצרכנים הוא להכריע לרכוש ולקנות מהן. זוהי סולידאריות צרכנית שנדרשת אל מול אפליה והדרה שיטתית של נשים, כך יכולות ויכולים אנו להתנגד לשיטה כלכלית שמטילה החוצה מאות אלפי נשים ובה בעת ליהנות מרכישה הוגנת-איכותית-חברתית. אז כל פעם שעולה אצל  מי מכן הצורך והרצון לרכוש מוצר או שירות כלשהו, אנא עצרי רגע וחפשי באתרים שמפרסמים עסקי נשים, ובחנויות 'אחותי-סחר הוגן' בתל אביב, וכך גם תשיגי לעצמך את השירות או המוצר הטוב ביותר וגם תפעלי למען חברה צודקת, שוויונית, הוגנת יותר.

ביום חמישי ה-3.6 בשעה 19:00 בבית בנמל, האנגר 26 נמל ת"א, תושק קולקציית בנדלאי- יחד באמהרית- שהיא שותפות בין נשים ממרכז אהטה, נשים מתנועת אחותי ונשים מחברת האופנה comme il faut. מוצרי הקולקציה העשויים עבודת יד אתיופית מקורית ימכרו בבתי comme il faut ובחנות אחותי סחר הוגן.

הצטרפו לאירוע בפייסבוק ובואו להשקת הקולקציה.

הנה הצצה קלה-

חבק מפיות רקום – סט של 4 יחי' כולל מפיות- 240 ₪

סט מצעים רקום למיטה-1590 ₪

להרחבה בנושא ולצפייה בתמונות נוספות.

מסיבת עובדות

מאת: לירית

ביום א' שעבר חגגנו את סיומה של 2009 במסיבה כמו שצריך שהפיקה סיון ביד רמה. שתינו אלכוהול טוב ואכלנו אוכל משובח שהכינו לנו במסעדה בניצוחו של השף עדי אבו.

ציון ויונס מהמסעדה

ציון ויונס מהמסעדה

IMG_0224

דנה מרמת אביב ונטי מהסטודיו של comme il faut

IMG_0232

עדי והילה מהמסעדה

חגגנו לאורלי המקסימה, מנהלת החנות ברמה"ש יומולדת

מזל טוב אורלי

מזל טוב אורלי

סיביל נשאה דברים

IMG_0393

סיביל מסכמת שנה

ז'נט מקבלת תודה מיוחדת מסיביל

ז'נט מקבלת תודה מיוחדת מסיביל

ותודה מיוחדת גם לשרה

ותודה מיוחדת גם לשרה

אביב מנכ"לית  'כולה' סיכמה שנה מוצלחת ב'כולה'

אביב מסכמת שנה

אביב מסכמת שנה

נורית הקריאה קטע מרגש שכתבה על כברת הדרך שעברה בחברה

נורית מספרת על הרומן של ה עם קום איל פו

נורית מספרת על הרומן של ה עם comme il faut

הנה המכתב המקורי (לאחר מאמצים בלתי מבוטלים להשיגו)FAX

צחקנו במופע של דינה אור

IMG_0472

דינה אור

דינה אור בפעולה

דינה אור בפעולה-אורנה מרמת אביב ילנה ליאת מהמסעדה ויולי בת זוגה של ליאת

ואחרי עוד קצת שתייה עברנו לרחבת הריקודים

IMG_0584

אורנה מנהלת חנות רמת אביב, מיכה (בן זוגה של סיביל) מהסטודיו ומהמסעדה, אדריאנה מר"א, רותי מרחובות ומרינה מר"א

עדי אבו הילה ויגאל מהמסעדה

עדי אבו הילה ויגאל מהמסעדה

יגאל

כרמל ויגאל מהמסעדה

IMG_0559

ליבי מהסטודיו של comme il faut

וגם נפרדנו מעידן מנהל המסעדה

עידן ועדי מהמסעדה. לחיי השנה שהיתה

עידן ועדי מהמסעדה. לשנה שהיתה

אביב מכולה וסיון מהסטודיו

אביב מכולה וסיון מהסטודיו

גוליסה וגלי מהסטודיו

גוליסה וגלי מהסטודיו

*ליאורה היקרה היתה בחו"ל וחסרה.

לשאר התמונות מהמסיבה – בפליקר שלנו

צילום: ענת זילברמן גנדלין

עדכונים

מאת:לירית

כמה עדכונים קצרים:

- האתר המופלא "נשים קונות מנשים" חזר לפעול וההרשמה אליו בשיאה. פתחנו לו גם דף פייסבוק אתמול אז כולכן מוזמנות לפרסם, לשוחח על זה ולשגשג.

- כידוע, מציגה כרגע בבית בנמל תערוכה בשם יומן מסע אפריקאי. בחנות comme il faut במקום נמכרות חולצות עם הדפס של תמונה של האמנית המציגה אינגרידמְוואנגירוֹבֶּרטהוּטֶר. אינגריד חתמה על כל חולצה וחולצה וההכנסות ממכירתן יועברו למשפחה שזקוקה להן בקנייה.

אינגרידמְוואנגירוֹבֶּרטהוּטֶר חותמת כשלצידה בן זוגה ושותפה ליצירה ולשם

אינגרידמְוואנגירוֹבֶּרטהוּטֶר חותמת על החולצות החנות comme il faut כשלצידה בן זוגה ושותפה ליצירה ולשם

דרך אגב: אינריד מוואנגי ורוברט הוטר בן זוגה חיברו את שמותיהם ורואים בעצמם ישות אחת, אמנית-אמן בעלת שני פנים.

- בכולה יש טיפול חורף חדש וחם.

וסוד: בקרוב מאד תפתח בבית בנמל חנות של הרשת ילדותי.

זהו בינתיים.

תופרת משפרת

מאת: לירית

בשבוע שעבר פורסם אייטם חמוד על התופרת שלנו במדור של שלי גרוס- "שוטטות" ב"ידיעות אחרונות"- הנה הוא:

מתוך שוטטות של לשלי גרוס, 24 שעות של ידיעות אחרונות,13.1.10

מתוך שוטטות של שלי גרוס, זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות,13.1.10 צילום: ענת זילברמן גנדלין

במקור היו עוד שני זוגות של תמונות המדגימות את מהפכי הבגדים בחסות התופרת ראיסה. כפי הנראה הן נותרו על רצפת חדר העריכה (שלי, זה כי הם שחורים נכון?!). הנה הן:

after_3

לפני-שמלה שמכסה

לפני לארוחת ערב בתקופת הרנסנס

אחרי-ארוחת בוקר בטיפני

after_4

לפני - פגישת עבודה

לפני לארוחת ערב בתקופת הרנסנס

אחרי-קיץ פריזאי