מאת: ענת גלברד

כמו רוב הדברים הטובים שאנו נתקלים בהם לגמרי במקרה, ולאו דווקא כאשר אנו מחפשים או מצפים להם, כך נתקלתי לראשונה בלבד. זה היה בגלריה בניו יורק. ראיתי עבודות שונות ממה שהכרתי עד כה.

ואני, 'כרישת עיצוב' וותיקה, שקשה כבר להפתיע אותה, חיה ונושמת חומרים כבר שנים, מצאתי את עצמי ממששת ובודקת, מסתובבת סחור סחור סביב עבודות מדהימות ביופין, שלא הכרתי את החומר מהן הן עשויות, ויותר מזה- לא הבנתי איך הן עשויות.

אלו היו עבודות בלבד. מין ספק מיכלים, ספק פסלים, עשויים מסוג של 'בד' שלא זיהיתי עד כה, אבל הוא לא היה ארוג, או סרוג, או מעובד בכל דרך אופיינית לבדים או כל סוג של טכסטיל אחר שהכרתי. ומה שהכי הפתיע אותי הוא שהן היו תלת מימדיות, אבל ללא תפרים או חיבורים, הן היו עשויות ממקשה אחת, ועובי הבד, משתנה מדק לעבה ולהיפך. קשה היה לי להפרד מאותן עבודות, (אחרי שנכנסתי ויצאתי שוב ושוב) ובאותו רגע ממש, הרגשתי שמשהו חדש ומשמעותי נכנס לחיי.

ומכאן בעצם התחיל 'המסע בעקבות הלבד'. חפשתי, חקרתי, התכתבתי וכו' ולאחר כמה חודשים מצאתי את עצמי בסדנת לבד בעיירה יפהפיה, ב- UP STATE  N.Y , אצל פרופסורית לטכסטיל מאוניברסיטת  SIRACUSE. לאחר כמה חודשים נוספים של מחקר והתכתבויות, הגעתי  לסקוטלנד, ללמוד אצל חברה ב- FELT MAKERS ASSOCIATION. בסופו של דבר חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד, כאשר אני משלבת בין המידע שצברתי לבין ניסוי ותהייה, והכל כמובן במקביל לעבודתי השוטפת כצורפת שעובדת בזהב ואבנים.

כל פרט עשוי בעבודת יד

ההתעסקות בלבד במקביל למתכת, היתה מרתקת בשבילי, אני נמשכת לחומרים במצבם הבסיסי ביותר, כאשר ניתנת לי האפשרות לעבד ולעצב אותם משלב חומר הגלם ההתחלתי ביותר, את בד הלבד אני מייצרת משערות כבשים,משי ואלפקה גזוזות, ובעבודותי בזהב, אני מתחילה משלב הזהב הטהור אותו אני מתיכה ומערבבת לסגסוגות שמהן אני יוצרת פחים וחוטים לעבודה. וכאן נמצא הדמיון בין הלבד למתכת. אבל יחד עם זה יש גם שוני מהותי בין שני החומרים הללו, שכן הלבד בניגוד למתכת הנוקשה, הוא רך, קל, אורירי, צבעוני ובעל גבולות לא מוגדרים.

היום, לאחר תקופה בה יצרתי במקביל בלבד ובמתכת, מצאתי את החיבור הנכון- מה שקוראים לו 'סגירת מעגל'- אני משלבת בין שני החומרים המנוגדים כ"כ באופיים, כאשר הדגש הוא על יצירת אינטראקציה מושלמת בין שניהם.  הרעיון או האתגר, היה ששני החומרים הללו 'יצמחו' האחד מתוך השני, ויתמזגו למשהו שהוא אחר וחדש.

לבד ומתכת- סגירת מעגל

בימים אלו השלמתי את פיתוחה של קולקציית נעלים התואמות לתיקים, גם הן עשויות לבד ומעוטרות בדומה לתיקים באלמנטים מכסף סטרלינג ובאבני סוורובסקי,  ובכך למעשה יצרתי קו של תכשיטים, תיקים ונעליים, בעלי מכנה משותף הן ברמה העיצובית והן ברמת החומר, המשלימים אחד את השני.

התערוכה של ענת גלברד תפתח ביום חמישי ה-2.9. ב-comme il faut בבית בנמל, האנגר 26, נמל ת"א. נעילה: 11.9.

מאת: לירית

כותרת הקמפיין החדש של קניון ארנה הוא "ארנה אוהב אופנה" (באנגלית כמובן) כשכותרת מדוייקת יותר היתה צריכה להיות "ארנה אוהב אופנה, שונא נשים"- זה המכתב ששיגרנו הבוקר למר ג'קי בן זקן:

‏23 אוגוסט 2010

הנדון: דרישה להסרה מיידית של קמפיין הפרסום הסקסיסטי של קניון ארנה

שלום רב,

אנחנו פונות אליכם בדרישה להסרה מיידית של קמפיין הפרסום הסקסיסטי, רווי השפלת נשים, של קניון ארנה. קמפיין זה, שקושר בין תכניו לבין אופנה עורר בנו זעזוע רב בשל תכנים שכל כולם רוויים בפורנוגראפיה מעוררת חלחלה, סקסיזם, אלימות כלפי אישה, והתכתבות ברורה עם אלימות מינית כלפי קטינות. נבצר מבינתנו כיצד יזמתם ואישרתם קמפיין כזה, המתנוסס מעל שלטי חוצות ומעודד בגלוי אלימות כלפי נשים ונערות. בתוך כך, אנו דורשות כי לצד הסרתו של קמפיין מזעזע זה, תפרסמו התנצלות ציבורית כלפי ציבור הנשים והנערות בישראל, למען הדגשה כי בטעות המדובר ולא בכוונה לפגוע ביודעין בציבור זה.

למותר לציין כי אופנה אינה כורכת את עצמה עם אלימות מינית כלפי נשים ונערות, וכחברת אופנה אנו מנוסות ויודעות כי מרחב עסקי זה יכול וצריך לעודד חיזוק נשים בחברה במקום השפלתן ודיכויין, עידוד קידומן המכובד והמלא של נשים במקום החפצתן. צר לנו כי בבואכם לקדם תכנים הקשורים באופנה, בחרתם בתוך כך לקדם תכנים אשר ידוע כי הם מעודדים אלימות מינית כלפי נשים ונערות בחברה.

בהנחה כי אתם מודעים להפרה הבוטה של כללי האתיקה בפרסום הכרוכה בקמפיין זה, אין לנו אלא לצפות כי הוא יועבר מן העולם מיידית ואת התנצלותכם נדאג לשלוח לכל מאן דבעי. במידה ולא ייעשה כך והקמפיין המשפיל והפורנוגראפי ימשיך להתנוסס במרחב הציבורי, נעשה כל לאל ידנו על מנת להפיץ הלאה את מחאתנו, בשילוב ידיים עם ארגוני הנשים בישראל.

נודה לתשובתכם בהקדם,

ליאורה זק
סמנכ"לית הסחר והאופנה comme il faut
liora@comme-il-faut.com 0542277003

לירית  לבני להב
דוברת comme il faut
liriet@comme-il-faut.com 0542277029

מבית היוצר של זרמון גולדמן

על הפניה של ויצו והתגובה המביכה של ארנה בכלכליסט

על הסרת השלטים ב- Y NET

על הפניה שלנו באייס

על האספקט האופנתי אצל גיברת קאופמן

מאת: לירית

הזוכה היום ה-5 של המשחק היא יעל אלמוג. מזל טוב!

על צילומי חורף 1996

דוגמניות: שלי גפני, ענת הראל ללוק | איפור: מיכל דינר | שיער: ליאור גרין | נעלים: נגשקה | תכשיטים: עמר, שושנים, שיק עתיק | צילום: מירי דוידוביץ' | עיצוב גרפי והפקה: סטודיו רותי קנטור |

שלי גפני וענת הראל. 1996 צילום: מירי דוידוביץ'

שלי גפני צילום: מירי דוידוביץ'

ענת הראל ויגאל קשמה גזרן ומנהל יצור ב-comme il faut דאז

מאת: לירית

הזוכה ביום הרביעי של המשחק- אילנה גרושקא

רונית אלקבץ. צילום: יעל יאירי-אורון

רונית אלקבץ. צילום: יעל יאירי-אורון. הגרביים עם הסנדלים היו פה כבר אז מסתבר

מאת: ליאור אלפנט

פסטיבל סרטי הנשים ברחובות יפתח ב-1.9.10 ויתמקד השנה בנשים באזורי סכסוך מתמשך.

ייצוגן של נשים במשא ומתן לשלום הוא אפסי, אומרת ענת שפרלינג כהן, מנהלת הפסטיבל. "היות ואנחנו מתגוררות כאן, בקונפליקט תמידי, ביקשנו לחקור באמצעות קולנוע את ההשפעה שיש לסכסוך המתמיד על חיינו".

""סיפורים מחיי היומיום" ו"סיפורים של נשים" הן כותרות שמצביעות על אותו דבר, כמעט: סיפורים של נשים הם כמעט תמיד סיפורים של חיי יומיום, וסיפורים של חיי יומיום הם כמעט תמיד סיפורים של נשים ולא של גברים, או של גברים ש"הפכו" ל"נשים" – היינו, של גברים שכמו נשים אינם שולטים בגורלם, ובמקרה של הסכסוך המתמשך במזרח התיכון – של גברים תחת כיבוש. סיפורים של גברים הם כמעט תמיד סיפורים של אירוע מכונן, אולי סיפורי גבורה או סיפורי מסע תגליות או סיפורי הצלחה דיפלומטית; סיפורים של נשים הם כמעט תמיד סיפורים של הישרדות, של רצף מונוטוני וחוזר על עצמו של פעולות יומיומיות, של מאמץ להגיע לשוויון במסגרת המגבלות של חיים שוללי שוויון מגדרי, של ניסיון לעשות בחירות אישיות בתוך מסגרות נורמטיוויות מחייבות. ואפילו השוויון, בסופו של דבר, מיתרגם גם הוא לסדרת פעולות יומיומיות, מוכתבות על ידי הגבוהים בהיררכיית הכוח…" (מתוך מאמרה של אורלי לובין, פנינה ויסמינה, סיפורים מחיי היומיום של נשים באזור של סכסוך מתמשך).

הסכסוך משפיע על כל נדבך בחיינו, וודאי שעל האומנות. אנו יכולות לראות את זה בטלוויזיה, בתערוכות, בתאטרון וכמובן – בקולנוע. הקולנוע הישראלי, שמאז ומתמיד היה קולנוע גברי בעיקרו,  אינו מתעלם מהסכסוך המתמשך שבו אנו חיים. אולם, נקודת המבט היא גברית בעיקרה. הבמאים גברים, הגיבורים הם חיילי צה"ל בעבר או בהווה (ובזמן האחרון – גם בעתיד) ונדמה שיש התעלמות ואפילו הדרה מסוימת של נשים מהעניין. (יוצאי דופן כמובן סרטים כמו "קרוב לבית" או "מצור", שמתעסקים בעולם הנשים בהקשר הצה"לי, שקשור קשר הדוק בסכסוך).

במסגרת התכנית נשים באזורי סכסוך סרטים מכאן (http://www.iwff.net/He/Theme.asp?Th=1&yid=2010)   נקרין השנה  תכנית מיוחדת המעמידה במרכז הסכסוך את חיינו.  בין הסרטים שיוקרנו: 77 מדרגות שביימה איבתיסאם מראענה, אוטובוס שביימה יסמין נובק, בודרוס שביימה ג'וליה באשה ועוד.

77 מדרגות. ישראל, פלסטין, 2010

סרט הפתיחה של הפסטיבל נשים ללא גברים , מבוסס על רומן של שחרנוש פרסיפור, ומספר על ארבע נשים איראניות שחייהן מצטלבים ברקע המהומה הפוליטית והחברתית באיראן ב1953, עם הפלת המשטר.

נשים ללא גברים. גרמניה, אוסטריה, צרפת, 2009 .

בין הסרטים שיוקרנו בפסטיבל : שתיקת הארכיון – סרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, שזכה בפסטיבל ירושלים בין השאר, דיפלומה של יעל קיים שזכה בפרס מיוחד בפסטיבל קאן , 4 סיפורים מהנגב אותו יצרו במאיות בדואיות, ועוד רבים אחרים.

בין הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו  : מובי סטאר – סרטה של אדריאנה מגס, על ילדה בת 15 וחייה המוטרפים מעט בקנדה הקפואה, לא אהובה – סרטה הראשון של השחקנית סמנתה מורטון, על האופן שבו מטפלת אנגליה בילדים שחיים בבתי מחסה, דרך עיניה העצובות של ילדה אחת, בת 11 ולואיז מישל המורדת בכיכובה של סילווי טסטו (השבויה, כבוד ורעדה) על הפעילה הפמיניסטית-אנרכיסטית וחברתו הקרובה של ויקטור הוגו, לואיז מישל.

לואיז מישל המורדת. צרפת, 2008.

* ליאור אלפנט היא מנהלת אתר פסטיבל סרטי נשים ברחובות

הפסטיבל יתקיים בתאריכים 1-7.9.10, מכירת הכרטיסים תחל ב15.8.10, הנחה מיוחדת תנתן ללקוחות "קום איל פו" בניוזלטר. להרשמה.

להזמנת כרטיסים:

052-4689862, 052-6201128

08-9362864

או באתר האינטרנט של הפסטיבל

מאת: ד"ר נועה גדי

במפגש הקודם עסקנו הרבה ב'מה יש' ו'מה אין' ומה המשמעות של היש והאין ולמה בכלל אנו מתעסקים ב'מה יש' ואיך אנחנו יודעים מה 'באמת' יש … וכך הגענו לשאלה מה בעצם מאפשר לנו לשאול שאלות, לחשוב מחשבות, לבחון את התחושות שלנו – השכל או הנפש.

התחלנו עם השאלה כיצד בעצם מבדילים בין גוף לנפש, בין כאב גופני לנפשי? ואיך קורה שהגוף מחלים אך הנפש לא מתאוששת? או להפך, שהנפש ממריאה בגוף פגוע, פצוע או מוגבל?

קשה מאוד להתכחש לזה שיש עולם פנימי של תחושות, רגשות, רצונות, ששייכים רק לי עצמי ולאף אחד מלבדי אין בעצם גישה אליהם, שרק אני מודעת להם, למרות שאין דרך למשש או להריח או לטעום אותן, כמו שאפשר לעשות עם אובייקטים חומריים. ואם זה המצב, איך אפשר לדעת שמישהי סובלת או נהנית באמת? הלוא אפשר להסתיר רגשות ולהסוות תחושות, אפשר להעמיד פנים, אפשר להטעות … ואם אין בסביבה 'נפש תאומה' שיודעת 'לקרוא' את מה שבפנים – רוב הסיכויים שלא נדע לעולם מה קורה באמת בנפשו של מישהו אחר.

ולמרות כל זאת, מובן לנו מאליו, שיש עניינים של גוף ויש עניינים של נפש, ואנו משתמשים בהבחנה הזו ביומיום כחלק מן הפרשנות השגורה שלנו לדברים שקורים. אבל אם גוף ונפש הם שני דברים מנוגדים, שונים בתכלית זה מזו – איך בדיוק הם פועלים יחד או במקביל או זה על זה? לבעיה הזו של "הזוג המוזר" קוראים בפילוסופיה דואליזם – הקיום במקביל של שני דברים שונים במהותם שבכל זאת מקיימים יחסי גומלין (רק השד יודע איך בדיוק) – וירשנו אותה מן הפילוסוף רנה דקארט. פילוסופים רבים וטובים ניסו לשווא להסדיר את מצב היחסים בין גוף לנפש, ובעיקר, להסביר כיצד זה שכוונה פנימית מניעה פעולה פיזית חיצונית ולהפך, איך אירוע פיזי גורם לתופעה נפשית או להלך נפש מסוים (אכזבה, התלהבות, דכדוך, שמחה) או להרהורים?

רנה דקארט. הרוח שבמכונה

באופן כללי, כמו שאולי כבר הצלחתם להתרשם ממפגשים קודמים, עולם הפילוסופיה (כמו כולנו בעצם) נחלק לשני מחנות בעניין הזה: אנשי החומר ואנשי הרוח. יש המאמינים, כי אין רוח רפאים שכזו הקרויה נפש, המסוגלת להתקיים בנפרד מן הגוף (המכונה הביולוגית שלנו) ולהתאחד בבוא היום עם מלאכי שרת … למעשה, יש רק מוח שמייצר תחושות כאילו-נפשיות ונפרדות, אבל בעצם זו רק פעילות חשמלית של נוירונים. יש המאמינים להפך, כי יש רק תפיסות של נפש או רוח, וכי הגוף הוא עניין אקראי שמתכלה במקרה הטוב, ולא בטוח כלל אם הוא באמת קיים באופן אובייקטיבי (כמו כל שאר הדברים החומריים בעולם), במקרה הגרוע.

במיוחד מאז שהתפתח מדע המוח ולצידו מדעי המחשב והקיברנטיקה, דומה שבאמת אין צורך יותר לדבר על הנפש ואפשר במקום זאת לדון על התכונה הבולטת שלנו, החשיבה, כפונקציה של המוח המאוד מפותח שלנו. כלומר, אפשר להתייחס למוח עצמו כאל משהו דמוי מכונה שמתפקדת בדומה למחשב על בסיס של קלט-פלט, או כאל סוג של חומרה שעליה רצה תוכנה נפשית. אם כך, אין זה אומר שהנפש היא פיקציה (המצאה או אשליה) אלא שהיא תופעה ביולוגית בסופו של דבר. פשוט יש לנו מוח כזה שמסוגל לייצר מודעות עצמית וכל מיני תכנים מנטליים סובייקטיביים שכאלה. ואם אנו מצליחים במידה כזו או אחרת לחקות את תהליכי החשיבה האנושית באופן מלאכותי באמצעות מחשבים ותוכנות חכמות – האם משמע הדבר שלמחשב תהיה יום אחד נפש או תודעה כמו שלנו? או האם משמע הדבר שאנחנו בסך הכול סוג של מחשב עם מעטפת אורגנית ורק נדמה לנו שאנחנו יותר חכמים, רגישים ומרגישים?

על פי חוות דעת אחת שקיבלנו ממשתתף בדיון העוסק בתחום של בינה מלאכותית, אין סיבה רבה לדאגה כי לא חלה התקדמות גדולה של ממש מאז המציא המתכנת ג'וזף ויזנבאום את התוכנה הפסיכיאטרית שלו "אלייזה", שפסיכיאטרים מומחים לא זיהו שאינה אנושית וביקשו להפנות אליה מטופלים (!!) חוות דעת אחרת שקיבלנו ממשתתף העוסק בחקר מערכות מחשב היתה שיום אחד ניתן יהיה לטעון את התודעה של סובייקט אנושי לתוך מחשב ולזכות לכאורה בחיי נצח וירטואליים. כלומר הסבתא תוכל להמשיך לשוחח עם הנכדים שלה בתור תוכנת מחשב שתרוץ על המסך שלהם … אז האם העתיד של האנושות הוא הסייבורג – שילוב אולטימטיבי בין אורגני לקיברנטי? ואולי כל ההתפתחויות הללו רק מחזירות אותנו למקום של הגוף ולהבנה שקיום מלאכותי בצורה של ביטים של מחשב לא יכול להחליף קיום של יצור חי, לא בגוף ולא בנפש, תהא אשר תהא.

בקרוב: פרומו למפגש הבא

לתקצירי המפגשים הקודמים

מאת: לירית

הזוכה היום היא מיכל לוי. כמה פרטים על הקטלוג של חורף 2000

עיצוב הקטלוג: סטודיו מיכל גרניט | צילום: שרון דרעי | דוגמנית: מיה ישעיהו ל"אימאג'" | ילדה: עמית ירקוני | סטיילינג: אביטל דרעי | איפור: ג'יזל ל"סקיי" | עוזרת צלמת: עינב שטארק | שיער: יניב זאדה ל"סקיי" | נעלים: "מרי" ת"א | צולם בביתה של קארין צור | תודה לורד מוסנזון, נעמי סנדרסון |

מיה ישעיהו צילום: שרון דרעי

מיה ישעיהו. צילום: שרון דרעי

מיה ישעיהו. צילום: שרון דרעי

כדי להמשיך ולהשתתף במבצע הצטרפו, לחצו על ה"לייק" והשיבו בתגובות.

מאת: לירית

מעשה שהיה כך היה: ישבו להם זוג ב- COMME IL FAUT CAFE והבחינו שבתפריט ישנו קברנה סוביניון רזרב של ברקן, שמקורו בענבי רמת הגולן. הזוג התלונן שהגיע עד אלינו מאחר ויודע שאנחנו לא מוכרות מוצרים מהשטחים. סיביל גולדפיינר, מנכ"לית comme il faut ישבה במקום ווהמתינה לתחילת "למה בראשון". כשפנה המלצר לסיביל עם התלונה האמורה היא הופתעה, אמרה שהזוג צודק וביקשה להוריד את היין מהתפריט.

שבוע וחצי לאחר מכן, בארץ רחוקה מאד (פייסבוק) , כתבה מלצרית מהמסעדה (ענת קמרד) על הקיר הפרטי שלה את הדבר הבא:

מסתבר שבקום איל פו קפה (=בעבודה) הפסיקו לעבוד עם יקבי ברקן, בשל המיקום בשטחים הכבושים #כבוד

מכאן זה התגלגל כמו שדברים מתגלגלים בעידן הפייסבוק עד לפתחה של הכתבת תיקי גולן, שפרסמה לאחר שיחה איתי ועם ברקן (עבודה יסודית, יש לציין) את האייטם הבא:

את הטוקבקים הזועמים ניתן לראות בגירסא האינטרנטית המשובשת.

———————————————————————————————————

הבוקר קיבל מנהל המסעדה, טל חליבה (ברוכים הבאים טל)  מכתב מלקוח כועס בשם י' :

טל

שלום

אני ואשתי דווקא כן נהנינו מהביקורים אצלכם הן בחנות הבגדים והן בקפה.

איני מתכוון לבקר שם יותר, לא בחנות ולא בקפה.

האמת המחירים שלכם תמיד היו גבוהים בעיניי ועמדו בסתירה למסרים החברתיים כאילו ?!

אבל כל עוד אשתי נהנתה אז בסדר, הצביעות בטענה נגד מפעל ישראלי כזה או אחר מגוחכת ומסוכנת.

רק השבוע כתב עוד ישראלי מבולבל על קירות גטו וורשה "תשוחרר עזה" ואתם נוקטים באותו כיוון.

לידיעתך תל אביב נבנתה כולה על אדמה כבושה. זו עיר שלא הייתה קיימת בתקופות הקדומות והקצרות שעם ישראל ישב בארצו.

כדאי שתשאלי כל ערבי מיפו וסביבותיה וכל ערבי במחנות הפליטים ג'בליה וסביבותיו מה הם חושבים על תל אביב.

אנו " לא נהינה מפירות הצביעות"

י'

וזה המכתב ששלחה לו סיביל :

י' יקר,

אני מכבדת את תחושותיך, מבינה את כעסך ומודה לך על המכתב. בעיני, המכתב מראה שאתה ואשתך צרכנים אכפתיים שחשוב להם לאן הולך הכסף שלהם ובמי הוא תומך ואני מכבדת את זה ומזדהה. הבחירה לנקוט בעמדה פוליטית זו אחרת היא בחירה קשה עבור עסק ומחיר לא פשוט בצידה. עם זאת, אני מאמינה שגם כאשר אני בעלת עסק אני אזרחית וככזו חייבת לקחת אחריות על הבחירות העסקיות שלי. בכל עסק שאתה קונה מתקיימות בחירות כאלו, הן רק לא נאמרות בקול רם בכדי לא לאבד לקוחות.

ולעצם העניין: אני מאמינה שחזרה ל"קו הירוק" ופתרון  שתי מדינות לשני עמים, הם הבסיס היחידי לשלום בין ישראל ושכנותיה באזור, בהיותו מקובל גם על רוב מדינות העולם וגם על הליגה הערבית.  אני מקווה שבמסגרת הסכם כולל, תכריז מדינת ישראל סוף סוף על גבולותיה ותזכה להכרה בהם, גם ממדינות העולם.

אני מודעת למורכבות שכרוכה בישיבתנו על האדמה הזו גם בתוך הקו הירוק ואין לי כל כוונה לפנות אותה, אך גם לא להרחיב את גבולותיה. אני מכירה בכך שישנה אפשרות שאצטרך (באופן פרטי או כחלק מהמדינה) לפצות על האדמה הזו מישהו מבעליה המקוריים ואני בהחלט מוכנה לכך במסגרת הסכם שלום כולל. לפי השקפת עולמי, כל חיזוק של התיישבותנו מעבר לקו הירוק- גבולות 67 , מרחיקה אותנו מהשלום ואני אינני מעוניינת לקחת בכך חלק.

אני מניחה שקראת את הכתבה בעיון ואתה יודע שאנחנו מחזיקים ביינות ברקן שאינם מהשטחים הכבושים ומעודדות עשייה מקומית בכל מאודנו. את רוב הייצור של comme il faut  אנחנו מחזיקות בארץ על אף הקשיים הרבים, אנחנו תורמות בארץ ותומכות בכלכלה המקומית כבר 23 שנים. אני מקווה שתראה שלבחירות הערכיות שלנו יש מגוון צדדים ושאי התמיכה שלנו בכיבוש היא מתוך אהבת ישראל ולא להיפך.

שלך

סיביל גולדפיינר

ועוד מילה- לדעתי כל עסק שנוקט עמדה פוליטית עושה צעד אמיץ וראוי להערכה. הרי באמת הכל פוליטי, רק שלהודות בזה אומר לקחת בחשבון שאתה עלול להפסיד את אלו שאינם מסכימים עם דעותיך הפוליטיות ואת זה, אף עסק לא עושה כל כך בקלות, לא בשמאל ולא בימין. איפה העסק (הבינוני/ הגדול) שיצהיר שהוא קונה אך ורק מהתנחלויות כי הוא מאמין ביישוב הארץ? את 'קום איל פו' מעניינת מאד שורת הרווח, אבל לא רק ואת המחיר שמשלמים בברקן על ייצור ברמת הגולן אנחנו משלמות על הבחירה שלא למכור מוצרים שמקורם בכיבוש. אין דרך לברוח מזה, אחריות זה כואב.

מאת: רעות פרסטר

יופי לך

עיניים מביטות במראה

מתגעגעות רחוק

מתגעגעות קרוב

מתבוננות בפליאה

בתעוזה של הזמן

משתהות אל מול

הכניעה לחוקים

עיניים מביטות במראה

מבקשות

להגן

לחבק

להסתיר

ללטף

להסוות

לטשטש
לאהוב

יופי לך

יופי לך

יופי לך

יופי לך

וידאו האר "יופי לך", 2006, מוצג בימים אלו בבית comme il faut ברמה"ש. אפשר לבוא לראות חופשי.

מאת: דנה גילרמן

זהו מדור על פרידה. האישה, שיושבת על המיטה, לכודה בחדר קטן (אולי תא בבית סוהר קונקרטי, אולי תא נפשי), מגלמת באופן השלם ביותר את המונח ‘פרידה’. נדמה שהדמות הזו, בציור של רקפת וינר עומר, חווה ברגע זה את אימת הפרידה, את התמהון על מה שאירע, ונמצאת רגע לפני הקשה ביותר: תחילת הגעגוע.

עבודה של רקפת ויינר עומר שתוצג בתערוכה "געגוע"

זוהי אחת מהעבודות בתערוכה הקבוצתית "געגוע" (אותה אני אוצרת), שתיפתח במתחם בית בנמל ב-17.6. בחרתי אותה לפני כמה ימים בגלריה שי אריה, מתוך קבוצה גדולה של עבודות של האמנית. המבט שלי נדד שוב ושוב לכיוונה ויחד עם זאת הזכרתי לעצמי: הציור השחור לבן, מלא הבדידות, ממש לא נכון לקונספט של התערוכה. זו תערוכה שרוצה להיות מעודנת וצבעונית, מרוככת, אולי גם מרוחקת.
אבל היה בה משהו מכמיר לב שלא מניח. היא ישבה לה שם על מיטה, פניה מישירות מבט, עיניה פעורות. איך אפשר להגדיר את המבט הזה? מבט תמים, ילדותי, כזה שמזכיר את הנשים בציוריו של יוסל ברגנר, ואת הדמויות הנאיוויות מעט, פעורות העיניים, של הצייר אליהו אריק בוקובזה. מעין טריק כזה שנועד לעורר אמפתיה: כמו תינוקות בעלי עיניים גדולות ששובים את לב הוריהם.

בחלונות הקטנים שבצידי הדמות נראים שני איקסים שמזכירים מטוסים, אולי מרמזים על עזיבה. אך אלו גם נראים כשני חלונות בצינוק שבו כלואות כל המחשבות הקשות, האובססיביות, שהן מנת חלקה של פרידה. יש בה את המריחות השחורות של השמים הדכאוניים, שמזכירים מעט את שמי ואן גוך הקודרים והדמות הזו, איך אפשר לתאר את הדמות הזו? הדמות הזו היא כל אחת מאיתנו ברגע מסוים.

פורסם במקור בבלוג של דנה גילרמן בסלונה.

ביום חמישי הקרוב ה-17.6 20:00 תפתח תערוכה שאצרה דנה גילרמן בבית בנמל- "געגוע".

משתתפים: מיכל נאמן, רעות פרסטר, ליאב מזרחי חן שיש, טליה טוקטלי, ארז ישראלי, דני יהב בראון, נלי אגסי,  אירית חמו ודנה גילרמן, אוצרת התערוכה.

עבודה של דני יהב בראון מתוך "געגוע"

שעות פתיחת בית בנמל: בימים א'-ה' 10:00 – 23:00  בימי  ו' 10:00 – 16:30  ביום שבת 11:00 – 23:00

ראו זאת כהזמנה אישית

לפרטים נוספים באתר