מידי פעם עיתונות האופנה מנסה לחרוג מגבולותיה המוכרים כמי שמסקרת קולקציות וידוענים. לא פעם היא עושה זאת על ידי כך שהיא מפנה את מבטה אל עבר פוליטיקאים ומדינאים, משני המינים, ובוחנת את לבושם. מי לטובה ומי לרעה. זו תופעה לא חדשה, שהתרחבה עם כניסתה של מישל אובמה לבית הלבן, ושאת השורשים שלה אפשר ככל הנראה לאתר בנסיכה דיאנה, שסגנון הלבוש שלה הלך לפניה.

גברים מהמערב, בשונה ממישל אובמה והנסיכה דיאנה, פחות מקבלים סיקור של אופן לבושם, כי זה בדרך כלל משמעמם למדי. שיא העניין יכול להיות בהחלפת העניבה. הסרטון הבא שם את האצבע על הסיבה לכך שדווקא דיקטטורים כמו מועמר קדאפי ופידל קסטרו זוכים לכותרות בזכות סגנון הלבוש שלהם, ולביקורות חיוביות ומהללות בכל מה שנוגע למלתחתם.

הסיבה, כך מסביר המחבר סיימון דונאן, נעוצה בדיוק בכך שהם דיקטטורים. שלא כמו המועמדים האמריקאיים, הם לא צריכים להיבחר, ולכן העיסוק שלהם באופנה ולבוש, לא משפיע על התדמית שלהם בעיני העם שלהם. כלומר, יכול להיות שזה משפיע, אבל זה לא משנה, כי זה לא מסתיים במסע בחירות. זאת בעוד, שלפחות באמריקה הפוריטנית, מי שנתפס כנאה מידי, או מסוגנן מידי, מאבד מאוד מהר את האמון של בוחריו. כך קורה שאחד מהמועמדים הנאים ביותר של מערכת הבחירות הנוכחית של ארה"ב, דואג להופיע בשיער סתור, כדי שלא ייראה לבוחריו נאה מידי, ועל כן לא פוליטיקאי.

מתוצאותיה של הדמוקרטיה:

שיחה קצרה ומפתיעה על האופן שבו מועמדים מהמערב מתרחקים מאופנה כמו מאש

אחרי הסרט הדוקומנטרי "Made in L.A." שחשף את תנאי העסקתן של עובדות המתפרות של פוראבר 21, כמו גם את מאבקן ברשת, עולה כעת לכותרות תביעה נוספת מצד עובדיה של הרשת. למעשה, בעיקר מצד העובדות של הרשת.

ואלו הפרטים: פוראבר 21 מביעה אמון מרשים בעובדות והעובדים שלה, ולכן כל משמרת באחת מהחנויות של הרשת מסתיימת בבדיקת תיקים – כן – כדי לבדוק האם המוכרת הרימה דבר מה או לא בצורה לא חוקית, כלומר מבלי לשלם עליו. התביעה לא נוגעת לאקט המבזה הזה, כי אם לזמן שכרוך באקט הזה.

פוראבר 21 החליטו לבדוק את התיקים, לטענת התובעות, אחרי שהודפס כרטיס היציאה שלהן מהממשמרת, כך שלמעשה זה נעשה על חשבונן. יתר על כן, מאחר שמדובר בפעולה שחוזרת על עצמה באופן יומיומי, מדובר בזמן לא מבוטל. כעת אפשר רק לחזק את ידיהן של התובעות (כאמור, בעיקר נשים, כי הן לרוב נושאות על עצמן תיקים), ולקוות שיזכו למה שמגיע להן. אפשר גם לקוות שפוראבר 21 יפסיקו לעלות לכותרות עקב ניצול של עובדים, וביזוי של תנאי העסקה. פעם אחת מדובר בעובדות שמגיעות ממקסיקו, ועל כן קל לנצלן, ואילו כעת מדובר בנערות צעירות, שלא מספיק מודעות לזכויותיהן, ועד לא מזמן נתנו לרשת לעשות בזמנן כרצונן.

לכתבה המלאה

שלט החנות הזוהר שמעלה את השאלה, האם זוהי הטקטיקה הנצחית של הרשת?

מחאת הקיץ שידענו הפגינה נקודת אל חזור שבה נשים ואנשים אמרו 'עד כאן! ככה אנחנו לא יכולים להמשיך.' באמירה הזו נכח איתות על שגיאה עקרונית שהתרחשה ושיש לשנותה. השגיאה העיקרית מבחינת רוב רובם של המוחים, שדרשו כלכלה הוגנת יותר, זולה יותר ומאפשרת יותר, היתה שיותר מידי כוח הושם בידיה של קבוצה קטנה מידי, שיושבת ודואגת לאינטרסים שלה, עת היא לא מסיטה את מבטה כלפי מטה.

המערכת הקפיטליסטית מצטיינת בהשריית התחושה שהיא היתה כאן מאז ומתמיד. שאין לנו שום סיבה לבוא אליה בטענות, כי בעצם לאף אחד מאיתנו אין פיתרון טוב יותר מזה שהיא מציעה. מבלי להיכנס אל תוך הטענות השקריות הללו, הרי שהמחאה של הקיץ שהתחילה בשדרות  רוטשילד, ושההקדמה שלה היתה המהפכות של האביב הערבי, הביאה עמה תחושה של משהו חדש. של גילוי דבר מה, מערכת פנימית למשל, שלא נחשפה עד כה.

פריים אחד מההפגנות הגדולות - באר שבע קיץ 2011

רבים מאיתנו יודעים שלא כך הדבר. ותעיד על כך לכל הפחות העובדה שהקפיטל של קארל מרקס נכנס ליותר ויותר בתים לאחרונה, עת רבים מבינים שהיו דברים בכתביו, שהתחזיות שלו לא היו מופרכות כמו שרצו שנאמין שהן.

בין המחאה לסימון דה בובואר

הקריאה במסה של סימון דה בובואר לקראת מוסר של דו-משמעות, מייצרת הקשרים מפתיעים עם המחאות שידענו, ושאינשאללה עוד נדע בעתיד. הטקסט הזה נכתב בשנת 1947. שנתיים אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, קשה להאמין שמישהו הצליח לאחוז אי-אז בדעותיו באופן עיקש. האדמה רעדה, זה ברור למדי. וכך כותבת דה בובואר באותו הזמן,

"נדמה שכיום חשים האנשים בעוצמה רבה מאי פעם בפרדוקס של מצבם. הם מכירים זה בזה למען המטרה העילאית אשר כל פעולה צריכה להשתעבד לה, אולם צרכי הפעולה דוחקים בהם להתייחס זה אל זה כאל כלים או כאל מכשולים, כאל אמצעים; ככל שגוברת שליטתם בעולם כך הם מוצאים את עצמם נרמסים על ידי כוחות חסרי רסן; על אף היותם אדוני הפצצה האטומית היא מיוצרת אך ורק על מנת להשמידם; על שפתותיהם של כל אחד מהם טעמם הייחודי של חייו שלו, ואף על פי כן, במסגרת הקהילה העצומה אשר גבולותיה מיטשטשים עם אלו של פני האדמה כולה, חש כל אחד מהם שערכו פחות מערכו של חרק; ייתכן שבשום תקופה אחרת לא ביטאו באופן מבריק יותר את גדולתם ושבשום תקופה אחרת לא נרמסה גדולה זו באופן כה נורא."

סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר עם צ'ה גווארה ב-1960

דה בובואר מתארת ניגוד פנימי חדש שמנהל את האדם – הניגוד בין היותו פרט לבין היותו חלק מעם האדם. ובתוך אותו ניגוד מתקיים ניגוד אחר, ישן ומוכר יותר, שבו האדם מנסה לחשוב מה הוא, מה מעמדו בעולם. דה בובואר, מתוך שני הניגודים הללו, מפנה את מבטה אל קרע רחב יותר, אל השאלה מה זה אומר שהאדם הנעלה מייצר פצצה שנועדה להכחיד אותו, או אפילו בצורה פשוטה יותר, איך אותו יצור נעלה כמו האדם, יכול להיות זה שהמוות מכונן את הווייתו החל מרגע לידתו ועד יומו האחרון? האדם, כך לפי דה בובואר, נע מרגעי התעלות לרגעים שבהם קשה לו להבחין בהבדלים שקיימים בינו לבין החרק הקטן ביותר.

בשונה מפילוסופים רבים שקדמו לה, ושעניינם היה נתון לביטול אותו פער בין גדולתו של האדם מחד, והיותו בן תמותה מאידך, דה בובואר מציעה ש"מכיוון שאיננו מצליחים לברוח מהאמת הבה ננסה להתייצב מולה פנים אל פנים. הבה ננסה להכיר בדו-משמעות המהותית שלנו." (עמ' 23) ההכרה הזו, שיכולה להישמע כמו דרישה פשוטה, מבקשת – בעצם – לחדול מאותה שיוויוניות מוסרית, שיפוטיות שיוויונית וביקורתיות אחידה שידענו. לטענתה "… אם אין כישלון אין מוסר… לא מציעים תורת מוסר לאל; לא ניתן להציע תורה כזו לאדם אם נגדיר אותו כטבע, כנתון; תורות המוסר המכונות 'פסיכולוגיות' או 'אמפיריות' מצליחות לכונן את עצמן אך ורק על ידי החדרה חשאית של חיסרון מסוים באדם…" (עמוד 24)

הפגנות המוניות בספרד

להכיר בדו-משמעות זה אומר להכיר בין היתר בעובדה שהאדם טומן בחובו כישלון שאינו ניתן לפיתרון. ישנו, כך לפי דה בובואר, ניסיון מתמשך מצד האדם להיות אלוהים, ולמעשה קיומו של האדם קשור בתוך השאיפה המגלומנית הזו, שלא ניתנת להגשמה, שמייצרת מתח מהותני בחייו של האדם. ההכרה בכישלון הזה, כמו גם הפרידה מאלוהים, היא הפרידה מצדה של דה בובואר מהערך המוחלט. לא עוד ערכים קבועים שמגבילים את החופש של האדם, כי אם ערכים משתנים ונזילים, ערכים שנוצקים מתוך התנהלותו של האדם.

במובן הזה לא קל לחשוב ולדמיין את האחריות הרבה שדה בובואר מניחה בידיהם של בני האדם. אותם בני אדם שעמלו על הכנתה של פצצה להרג המוני של בני אדם אחרים. לדעתה, "נהפוך הוא, דווקא מכיוון שהאדם עזוב לנפשו על פני האדמה מהווים מעשיו התחייבויות סופיות, מוחלטות; הוא נושא באחריות לעולם שאינו מעשה ידיו של כוח זר אלא מעשה ידיו שלו עצמו ואשר בו נחקקים כישלונותיו כמו גם ניצחונותיו." (עמ' 28) ספק אם אפשר לבטל את האמירה הזו פשוט בקריאתה כאמירה תמימה ונאיבית. ככלות הכל, דה בובואר מסיימת את הפסקה הזו בכך שהיא מסבירה "…שלעוולות האדם אין כפרה". (שם)

זו אמירה קשה, שמבינה שמן הרגע שבו האדם רוצה להכתיר את עצמו כיוצק הערכים של עצמו, אין לו יותר אובייקט שאליו הוא יכול להפנות את האצבע המאשימה, ויתר על כן, אין יותר שום אל או מסגרת דתית שיוכלו לסלוח לו על החטאים והשגיאות שלו. זו סיטואציה לא קלה, אך מעבר לכך היא מסוכנת, והסכנה הזו היא זו שמחזירה אותנו לאותה מחאה שידענו בקיץ.

בהרבה מובנים ההומניזם האקזיסטנציאלי של דה בובואר, זה שסומך על האדם ורואה בחירותו ערך עליון שמנתב את חייו, משיקה לתפיסת האדם כזה שיכול לבנות או להרוס את עצמו. זה מהדהד את אותה אשליה קפיטליסטית, שעומדת בראש מעייניה של ארה"ב עת האמונה היא שכל אחד יכול לעשות את זה. המחאה של הקיץ, והמהפכות הערביות שקדמו לה, הבינו שזה לא הסיפור. אמנם במדינות ערב נאלצו להפיל שליטים דיקטטוריים שמנעו מ"כל אחד" לעשות את זה; ואילו בישראל של הקיץ וניו יורק של ימים אלה, צריך לנטרל את המערכת הקפיטליסטית – אך הדמיון נתון בכך שבשני המקרים מכרו לעם שקרים על יכולת התנועה שלו וההתקדמות שלו בסולם החברתי-כלכלי.

סימון דה בובואר

מבחינת דה בובואר "מה שמאפיין כל הומניזם, באשר הוא, הוא שהעולם המוסרי איננו עולם נתון, זר לאדם ואשר אליו הוא מתאמץ להגיע מבחוץ; מדובר בעולם כפי שרצה בו האדם, כל עוד מבטא רצונו את המציאות האותנטית שלו." (עמ' 29) במקום הזה אמירותיה של דה בובואר הופכות למסוכנות, לבורגניות מידי. עם זאת, הדברים אינם כה פשוטים – ולא רק משום שהמלים הללו נתונות רק בהקדמתו של הטקסט. הדברים אינם פשוטים משום שבאותה נשימה כמעט דה בובואר אומרת לנו מה זה מוסר של דו-משמעות.

"מוסר של דו משמעות יהא מוסר שיסרב להכחיש, אפריורי, שהוויות נפרדות יכולות בעת ובעונה אחת להיות קשורות זו לזו ושחירויותיהן הייחודיות תוכלנה ליצור חוקים בעלי תוקף עבור כולם." (עמ' 30) ובמובן הזה קשה שלא לראות דרך עיניה של דה בובואר את אותו המון זועם מתפרק לפרטיו ומבקש עבור עצמו, כלומר עבור הרוב, מערכת חוקתית שתהא מתחשבת, ובמובן זה לא תהא אחידה כלפיי כולם. כאן דה בובואר רואה את הפרט, ומתוקף המקום הדו-משמעי הזה המחשבה שלה בלקראת מוסר של דו-משמעות נפתחת לעבר שני כיוונים עכשוויים; מחד האפשרות לחזק את החלום הקפיטליסטי, ומאידך להבין שלא יכול להיות שאותו החלום תקף עבור כל כך הרבה פרטים.

*ביום שני, ה-16 בינואר 2012, יתקיים בבית בנמל ערב בעקבות הספר לקראת מוסר של דו-משמעות – הכניסה חופשית

בכל יום חמישי נפרסם כאן ובעמוד של בית בנמל מתכון של שף המסעדה שלנו, עדי-אבו. שיהיה משהו נחמד וחדש לסופ"ש, או סתם לאחד מימי החול של המשך השבוע שבא אחרי השבת

מצרכים:

160 גר' פסטה מסוג טליאטלה מבושלת לפי הוראות יצרן

10 שרימפס נקיים

120 גר' מולים נקיים

120 גר' קלמארי טרי – ראשים וגוף פרוס לטבעות

שמן זית

מלח

פלפל

חצי עגבניה קצוצה גס

חופן גבעולי סלרי פרוסים דק

שתי שיני שום פרוסות דק

צ’ילי פרוס –  לפי הטעם

חופן עלי זעתר

פטרוזיליה קצוצה לקישוט

צורת ההכנה:

למחבת חמה מאוד ומשומנת מוסיפים את המולים ולאחר מכן את השרימפס והקלמארי. לאחר צריבה ראשונית שלהם מוסיפים את הסלרי, השום והצ’ילי. נותנים להם טיגון קל, ומוסיפים את העגבניות לשתים עד שלוש דקות נוספות בכדי שאלה יתרככו ויפרישו נוזלים. לאחר מכן יש להוסיף את הזעתר, ולתבל במלח ופלפל.

כעת יש להוסיף את הפסטה למחבת, לערבב היטב, ולקשט בפטרוזיליה לפני ההגשה.

התוצאה הסופית כפי שנהגתה על ידי עדי-אבו

ישנם שני פריטים בקולקציה 4/2011 שמזמנים הפתעה ברגע שפוגשים אותם על הקולבים. בעיקר אם הגעת אליהם אחרי שהתאהבת בהם בקטלוג. האשליה הראשונה מגיעה מצדה של השמלה הזו, שנראית כמו שמלת סריג לא קלילה. אך האשליה הממש גדולה – זו שגוררת אי-הבנות ברגע המפגש, מגיעה מצדו של המעיל השחור של הקולקציה. בין אם בזכות הטקסטורה שלו, ובין אם בשל גזרתו והאופן שבו צולם על הדוגמנית. העין רואה ומדמיינת פריט כבד – מעיל כבד-כבד של חורף.

שמלת סריג או פשוט סוודר גדול - זו לא באמת השאלה שהדגם הזה מציב (צילום: עמית ישראלי)

ואז בעודה נשאבת אל תוך ההתרפקות הזו, שלה היא לא מוצאת יום אחד בחורף המקומי שיכול להתאים, העין מגיעה אל החנות, ומאתרת מיד את המעיל השחור, בעל הטקסטורה העמוקה, שהיא חמדה. היא אוחזת בו, ולא מבינה. הדבר הקליל הזה – שהוא באמת פשוט נטול משקל – 'האומנם הוא-הוא מה שבו חשקתי מבעד לקטלוג?',  היא אומרת לעצמה.

המעיל המתעתע בפריים דרמטי (צילום: עמית ישראלי)

כאן מגיע השלב שדורש הסבר, והעין והחשק ואי ההבנה פונים אל אירה גולדמן, המעצבת הראשית של קום איל פו, כדי להבין את התופעה הזו של הכבד שבעצם אינו נושא משקל. גולדמן מסבירה ש"הבד היוקרתי הזה מיוצר באיטליה, במפעל איכותי שמייצר בדים משובחים למותגי על כמו גוצ'י ודולצ'ה וגבאנה. הוא עשוי בטכנולוגיה חדשנית שמחקה את עבודת הסריגה הידנית של סוודר צמר בסריגת צמות. זאת למרות שלמעשה הבד ארוג, ולא סרוג. בתוצאה הסופית מתקבל מראה כבד שנשען למעשה על אריג קליל להפליא, ובעל אחוז צמר נמוך, שהופך אותו למושלם לחורף הישראלי".

זה ממש לא ברור לנו שנכתוב על מותג היוקרה לואי ויטון – המותג הראשי שעומד בראש קבוצת LVMH. הסיבות להימנעות הזו הן רבות, ראשית מדובר במותג נובורישי לעילא, שמקדש את הלוגו שלו באופן שכבר די מזמן הפסיק לשעשע אותנו; שנית, כל הקטגוריה הזו, של יוקרה, במובן הריק מתוכן שלה כפי שזה בא לידי ביטוי תחת המותג לואי ויטון, מוציא אותנו מכלינו; שלישית, אנחנו ממש לא אוהבות חברות שהופכות את הצרכניות והצרכנים שלהם לאובססיביות ואובססיביים – זה לא אלגנטי; ורביעית, וככל הנראה הסיבה החשובה מכל, היא ההתנהלות העסקית האגרסיבית של בעל קבוצת LVMH ברנאר ארנו.

על אף הגנים הצרפתיים שלו, שהיו אמורים לנטרל ממנו את הגינונים הלא מעודנים של הקפיטליסט הממוצע, ארנו מתנהל בשוק הצרפתי כמו חיה טורפת. בולט במיוחד הוא ניסיון השליטה המתמשך שלו על המותג הרמס. האחרון הוא מותג בבעלות משפחתית, ששומר על אופן עבודה שאינו תואם את השוק הנוכחי, קרי את זה שבו האובייקט היחידי הוא העצמת רווחים ויהי מה.

בהרמס עדין דואגים שהתיקים יהיו עשויים בעבודת יד (להוציא שני תפרים שנתפרים על ידי מכונה). כמו כן, התופרים שלהם יושבים עד היום בפריז – הם לא העבירו את הייצור שלהם החוצה, למדינות עולם שלישי שבהן ניתן לנצל את העובדים, תוך כדי שמעקרים את מדינת האם מעוד ועוד משרות. בהרמס יודעים, שאם ארנו ישתלט עליהם, כל זה ייזרק לטימיון.

הייצור יעבור לסין, והערך המוסף של המותג יהיה אך ורק במיתוג שלו, כלומר הרמס יתרוקנו מתוכן, כפי שקרה ללואי ויטון. עד כה נראה שהמשפחה בהרמס מצליחה להמשיך ולמנוע מארנו לזכות בשליטה של יותר מ-50% בחברה. זה משמח, וכל ידיעה שמבשרת על עוד ניצחון קטן להרמס מחממת את לבנו. אבל, מגיעים רגעים שבהם קשה – למרות הכל – להישאר אדישות למה שקורה בויטון.

כך קרה אמש, עת נחשפנו לתערוכת החיות שיצרה האמנית הבריטית בילי אכיליאוס. אכיליאוס קיבלה מויטון את הרשות והאפשרות להשתמש בכל טווח האקססוריז שלהם, החל מחגורות, עבור בעגילים, וכלה בתיקים כמובן, כדי לעצב מהם חיות. והיא עשתה זאת באופן שגורם להחסרת פעימה. עם זאת, בו זמנית, השימוש הנרחב בקולקציה, מזכיר לנו שככל הנראה בויטון הערך של המוצרים נתון בכל זאת בעיקר במיתוג. אחרת קשה יהיה להסביר את האפשרות לקחת את כל הסחורה הזו ולהשתמש בה פשוט מאוד כמרצ'נדייז.

בשורה האחרונה, והחיובית שלנו, נראה שאכיליאוס הצליחה לעשות את השימוש הנבון והמשעשע ביותר שניתן בלוגו המעייף של לואי ויטון. תודה לך על כך.

חברת מוצרי ההיגיינה קוטקס יצאה לאחרונה בפרסומת חדשה. תחילתה בצילומי עבר, שמציגים נשים במחוכים או לנז'ריי משנת 1945 ועד היום. הראש שלהן, אגב, נותר מחוץ לפריים. אך זו לא הבעיה העיקרית של הפרסומת הזו. עת אנו מגיעות להווה, הקריינית מציינת בפנינו ש"אנחנו כבר מזמן לא ב-1950. אנחנו פתוחות ונועזות יותר", מהנשים של אז ככל הנראה.

ומה מגיע לנשים נועזות ופתוחות? מגיע להן תחבושות מעוצבות, כי העיצוב של התחבושת הוא ההתגלמות של התקדמותן של נשים בעולם. זה כל כך מעליב לחשוב שמישהי תתחיל להעדיף את התחבושות שלה רק בגלל שיש להן "עיצוב מהמם", כפי שמציינת הקריינית,  שניתן להתעלם מיתר הבעיות שמציגה הפרסומת שמתרוצצת בימים אלה בכל מדיה פרסומית.

ממש לא ברור איך חיינו עד כה עם תחתוני מגן אנמים וחלקים

והאמת היא שזה לא מעליב רק בגלל שאני אישה. זה מעליב בתור צרכנית. האם באמת הגענו ליום שבו גם תכשירי ההגיינה שלנו צריכים להתאים להלך הרוח העיצובי שלנו. האם אנו עד כדי כך מעוצבים, כלומר מטומטמים? או שמא נגמרו כל הסיבות העקרוניות שעומדות מאחורי מוצר, שמתחילים להוסיף לו סופרלטיבים שאינם קשורים לו כלל ועיקר. וכל זאת למרות שזו לא באמת הפעם הראשונה שבה זה נעשה. פשוט הפעם זה עבר איזשהו גבול, אולי את זה של הכבוד הבסיסי ללקוחה שלך.

פיצול האישיות

מפתיע עוד יותר להיכנס לפרסומת הזו ברשת, עת היא מתגלה כהתגלמותה של שאלה גדולה יותר, 'האם באמת התקדמנו?'. זו שאלה טובה, על כמה וכמה כשהיא נוגעת לנשים, שכן רבים וטובים טועים וחושבים שמאבקנו הגיע לסיומו, ועכשיו אל לנו לדרוש דבר. אז בקוטקס לא חושבים כך. הם עומדים על כך שגם היום, אחרי שנים של פרסומות שמציגות נשים במחזור כנשים בימי פריחתן, לגברים מביך לדבר על מחזור, ותחתוניות וטמפונים וכל מה שבא עמו. ויש רק לקוות שהם מבינים שהמבוכה הזו היא רק קצה הקרחון של הריאקציונריות השולטת בעולם.

כמה סרטונים צלמו בקוטקס, המרכזי והמעניין ביותר, הוא זה שבו דורשת בחורה מהגברים שעוברים ושבים ברחוב להיכנס לבית המרקחת לרכוש לה טמפונים. איננו יודעים עדין כמה נענו לה, וכמה סירבו, אך מספיקה צפייה בתגובות המיידיות של הגברים השונים, כדי להבין שקוטקס נגעו בטאבו.

מה שלא ברור הוא כיצד המוח של אותו פרסומאי הצליח גם לזהות את הטאבו, גם להתייחס אליו, וגם לראות בצרכניות שלו ככסילות דעת – כאלה שיכולות ללכת שבי אחרי הנוסטלגיה שמלווה בדרישה להיות עדכנית, ולכן לדאוג שגם תחתוניות המגן שלהן יהיו מעוצבות (לעילא).

אגב, את החידוש הטכנולוגי, קרי מרכז ספיגה ייחודי, קוטקס השאירו בסוף, כמשפט מסכם, כי אחרי הכל אף אחד לא באמת מתעניין בשאלה האם המוצר הינו מוצר טוב או לא. אנחנו, לפי קוטקס, מתעניינות בראש ובראשונה באיך שהמוצר נראה. גם כשמדובר במגן תחתונים.