רוויטל מדר
בספרן "האישה הגלובלית" ברברה אנריך וארלי ראסל הוכשילד מצביעות על היחסים שהתכוננו בין מעמדן של נשים בעולם המערבי למעמדן של נשים בעולם השלישי. נשות המערב, אם לייצר הכללה רגעית, זוכות במדינות רבות של המערב לצאת לעבודה, ומתוקף כך ה"עבודות הנשיות" כבר לא נמצאות תחת תחום אחריותן כפי שהיה בעבר. העברת העבודות הללו מתחום אחריותן נעשית, לרוב, על ידי העברתן של העבודות הללו לנשים אחרות, שעבודתן היא העבודה הזו. אם נמשיך לדלג מעל בעיות, כמו זו שעולה מכך שהעבודות הללו, שנתפסות מבחינה חברתית כלא מכובדות וששכרן לא גבוה ולא יציב כל כך, אז נראה שבעצם נשים רבות – רק ממעמד שונה – זכו שוב להיות אלה שקיבלו לתחום אחריותן, גם אם כעת התעסוקתי, עבודות בעלות שכר זעום, שדורשות הרבה מאמץ פיזי שעליו אין תגמול הוגן, ושבאופן כללי החברה לא מסתכלת על המקצועות הללו בעין יפה. והדבר נכון למטפלות, מנקות ומבשלות.
השחרור הזה, של נשים מערביות, טוענות אנריך וראסל הוכשילד יצר מצב שבו ההבדל המגדרי שידענו אותו, בו הגבר הוא האדם המפונק שלא מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים, ביניהם מזון וטיפול בילדיו, הפך להיות המערב השבע, שהוא היום ממלא מקומו של הגבר שאינו יכול להרים את זוג הגרביים שלו מהרצפה לאחר שחלץ את נעליו. מי ממלא את מקומה של האישה באותו סדר מגדרי אל מול הגבר שלא מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים? ובכן, אלה נשים, לרוב, אבל לא נשים בכלל כי אם נשות העולם השלישי. כך קרה שבכדי לייצר שוויוניות אחת המערב שמר את המשוואה ורק החליף בה את הנעלמים, כאילו הוא אומר שאין ביכולתו לוותר על עליונותו, תהא זאת שבאה לידי ביטוי בעליונותו של הגבר או בעליונותו שלו, כמערב העשיר והשבע.
מאשה לסביבה
ניתן לראות בטענה זו שרשור של דוקטרינת האקופמיניזם שלא מוצאת לנכון להפריד בין ניצולן של נשים לניצולם של משאבי הטבע, ולמעשה מזהה קורלציה ברורה בין אותו שימוש מחפצן בנשים ובסביבה. אקופמיניזם קושר למעשה בין פמיניזם לסביבה, שני מושגים שלרוב מוצגים באופן מופרד לחלוטין האחד מהשני, זאת למרות שאת המושג טבעה כבר בשנת 1974 התיאורטיקנית פרנסואז דו'בון. משוואה נוספת שהאקופמיניזם מזהה ומצביע עליהן הוא קפיטליזם-פטריאכליות, כשהראשון מנצל את תושבי העולם השלישי והסביבה, והשני מנצל נשים בכלל.
שלומית ליר,כותבת ומרצה בנושאי תרבות, מדיה חברתית, חברה ומגדר, מציגה את עקרונות המפתח של אקופמיניזם בצורה הבאה; לדידה אי-השוויון המעמדי שקיים בחברה לא יכול להיפתר לולא נבין שהבסיס לניצול האנושי הוא סקסיזם; אקופמיניזם עוזר לנו להבין את התמונה הגדולה, מאחר שהוא מחבר בין ארגונים בעלי אוריינטציות שונות; ניצול נשים, ניצול אנשים בעולם השלישי וניצול משאבי הטבע הינם כולם כאחד תוצר של המערכת הפטריאכלית; עליונותו של הגבר הלבן היא עליונות שבאה לידי ביטוי ביחס לנשים, למי שאינם לבנים, לחיות ולטבע.
לטענת ליר, "בבסיס האקופמיניזם מונחת התפיסה שיש קשר בין סוגים שונים של דיכוי. אקופמיניזם חוקר את מערך היחסים בין שליטה וניצול על בסיס של מגדר, מעמד וגזע ואת השליטה על הטבע – זאת מתוך פריזמות הקשורות במגדר, חברה, פוליטיקה, תרבות כלכלה ורוחניות. אקופמיניזם מציג את הרעיון שכדי להפחית או לחסל את ניצול הסביבה יש צורך להתמודד עם ההבניה החברתית המובילה לניצול הזה ולהתעמת עם כל צורות הניצול האחרות, כולל סקסיזם. באופן דומה כדי לשים קץ לדיכוי ושליטה על נשים, ילידים וכל מי שנתפסים כ"אחר", נחוץ להבין את מנגנוני השליטה התרבותיים על הטבע."
ניתן לראות שיש כאן תפיסה הוליסטית של הדיכוי, שרואה אותו מופיע בדרכים שונות, דרך גורמים שונים, אבל בפועל נשען על אותה מערכת ועל אותה תפיסת עולם. כל הדיכויים כולם, אומר האקופמיניזם, מקורם במבנה הפטריאכלי של החברה שלנו. במובן הזה, אומרת ליר, "אקופמיניזם אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי גברים, אלא כלפי תבניות חשביה מנטאליות ותרבותיות אותן הוא רואה כפטריארכליות ביסודן. תבניות חשיבה אלו הן המשפיעות על המערכים הכלכליים והחברתיים באופן שהוביל לניצול ואי שוויון בעבר (קולוניאליזם), בהווה (קפיטליזם וגלובליזציה) ובעתיד."
הסיבות הללו, גם אם הן מהוות רק חלק מהסיבות שמונה ליר, מסבירות את היתרון של אקופמינזם על פני פעילות או רק פמיניסטית או רק אקולוגית. מבחינת לי, כל עוד התנועות הסביבתיות לא יראו את הקשר שקיים בין הניצול הפושע של הסביבה לדיכויין של נשים, הן ימשיכו את אותם עוולות ולא יצליחו לייצר את התיקון שלהם הן מייחלות. מן הצד של הפמיניזם, ניתן להניח, האקופמינזם, בשונה מאחיותיו המבודדות, מחבר בין ארגונים שונים, ומצליח להרחיב את הספקטרום שבו ניתן לראות את הדיכוי, ולכן הוא מייצר בתורו יותר כוח לשינוי.
סיכום מזהיר
בספרה "המין השני" סימון דה-בובואר מתחילה את סיפורן של נשים בשנים שבהן סך כל המין האנושי נאלץ לעבוד את האדמה כדי לספק לעצמו את צרכיו. כבר אז, אומרת דה-בובואר, נשים נתפסו כפוריות בזכות הריונן, ולכן היו אלה שעבדו את האדמה, כי האמונה אמרה שהן יצליחו לגרום לאדמה להיות פורה יותר. זו היתה זכות, אך גם חובה וגם מעמסה, כך שצריך להיזהר גם במקום שרוצה לתת לנשים ואו קבוצות מדוכאות זוג של זכויות יתר. הטענות של ליר בדבר אקופמיניזם נשמעות נכונות והגיוניות, אך הן מחזירות פנימה – בין אם הן רוצות בכך או לא – את דימוייה של אמא אדמה. אני לא מאמינה שלכך ליר התכוונה, אך זהו מדרון שקיים בדיון שלה, עת נוצרת המשוואה בין האישה לסביבה.
אורי רייזמן, נוף עמק הירדן
אורי רייזמן, מבט לנוף
אורי רייזמן, אישה הר
לקריאה נוספת
